"מאמה".
מה קורה כשלוקחים סרט בן 3 דקות והופכים אותו לסרט באורך מלא? בערך אותו דבר שקורה כשלוקחים משחק קופסה והופכים אותו לסרט: מספר דימויים יפים וקו עלילה לא ברור. זה המצב ב"מאמה", סרט האימה של אנדרס מוצ'יטי עיבוד לסרט קצר שלו בעל אותו שם מ-2008.
הסרט המקורי תפס את עינו של גיירמו דל טורו שהחליט להפיק אותו לכדי סרט באורך מלא. כמו בסרט האימה של דל טורו, "המבוך של פאן", גם כאן עולמם של ילדים הוא המרכז בסרט, אבל זהו אינו סרט לילדים. ההפך. לא רק בגלל הדימויים הויזואלים (כראוי לז'אנר) אלא דווקא בגלל תמונת העולם שהוא מציג: החל מאב המנסה לרצוח את ילדיו באקדח ועד לילדות קטנות המתנהגות כפראי אדם.
הסרט הקצר הורכב מוואן שוט אחד שעוקב אחרי ילדה קטנה המעירה את אחותה מהמיטה והשתיים בורחות, כי "היא חזרה". "היא" מתגלה כרוח רפאים מפחידה למדי שרודפת אותן. זה הכל. הסרט הארוך נותן לכל זה סיפור רקע: אב (ניקולאי קוסטר-וולדו) שרצח שניים מעמיתיו ואת אישתו בנפרד וחוטף את שני בנותיו. תאונת דרכים מובילה אותם לבקתה מבודדת, שם הוא מנסה לרצוח את הבנות, אך דמות מסתורית בשם מאמה מתערבת ומצילה אותם. במשך חמש שנים היא מגדלת את הילדות ביער עד שצוות חיפוש במימון דודן, מגלה אותן. גם את הדוד מגלם ניקולאי קוסטר-וולדו, אך אין לכך שום הסבר או צידוק עלילתי פרט לכך שאחת הילדות חושבות שהוא אביהן – אבל זה לא מפותח. הזהות הזו מעלה שאלות מטרידות בזמן הצפייה – שנותרות ללא מענה.
עם חזרתן הילדות מתקשות להסתגל לחברת בני אדם ועוברות לגור עם הדוד והחברה שלו (ג'סיקה צ'סטיין), פאנקיסטית שזונחת את הלהקה שלה לטובת תפקיד האם המסורה. בשלב הזה הסרט הקצר והארוך נפגשים: אותה מאמה שהגנה עליהם בבקתה לא מרפה, ורוצה להמשיך לדאוג להן, גם אם זה אומר לפגוע באנשים שאוהבים אותה.
הבעיה בסרט מתחילה ברגע בו מנסים להבין מי היא מאמה ומה מניע אותה: הפסיכולוג המטפל בבנות מקשר בין מאמה לבין אישה שהייתה מאושפזת במאה התשעה עשרה בבית חולים פסיכאטרי באיזור. אבל ברגע שבו מנסים להבין את הדרך לפייס את הרוח ולהציל את הבנות – הסרט יוצא מכלל שליטה. לא ברור למה כל דמות עושה את מה שהיא עושה (שלא לדבר שעושה זאת בטיפשות – אבל זה כנראה בהתאם לחוקי הז'אנר). הפתרון שהם מגיעים אליו מאד לא ברור, וגם הדרך אליו ארוכה ובלתי נגמרת.
וחבל, שכן בעוד שמבחינה עלילתית הסרט מתאים לסרטי ז'אנר סוג ב', מבחינה אסתטית וכן העבודה עם הילדים – הסרט נמצא ברמה אחרת. הוא משמר את האסתטיקה המעניינת של הסרט הקצר וכן את ההופעה של הילדות. בכלל, הילדות הן אולי אחת הסיבות שבגללן הסרט מפחיד כל כך. מעבר להפחדות זולות של הופעת דמות ברגע לא צפוי, יש משהו מאד מאיים וטורד שלווה בילדים בסיטואציות מאיימות וחריגות כמו שיש בסרט: הרתיעה שלהם מאנשים אחרים, אכילת שיער או נייר, הסתודדות וניתוק – כל אלו מאיימים. אולי זה פוגע ברגשות האימהיים הטבועים בנו (גם בנו האבות). אבל אותם רגשות אימהיים שנדמה שהסרט מנסה להציג בגיבורה שלו, לא ממש מפותחים, ונותרים משהו על פני השטח.
"מאמה".
כמו סרטים רבים מהשנה האחרונה, גם "מאמה" חוטא בכך שהוא ארוך מעט יותר ממה שהתסריט שלו מסוגל להחזיק. אך בניגוד ל"ג'אנגו ללא מעצורים" או "לינקולן" שחצו כל אחד את רף השעתיים, ויש מאיפה לחתוך, "מאמה" עובר בקצת את רף השעה וחצי, ובכך מקשה על הקיצוץ – וזאת בלי שיעמוד בסטנדרט של סרט באורך מלא. אבל בניגוד לשני הסרטים הנ"ל בהם ה'זמן העודף' היה מעיק אבל לא פגע בהבנה של הסרט או סיבך אותו – ב"מאמה" המצב שונה: בשלב מסוים בסרט קשה להבין את המניע ואת התפתחויות העלילתיות. ולמרות שלא אמורים למצוא הגיון בסרט ששמו נושא את שמה של רוח רפאים, בכל זאת, צריך להבין למה דברים קורים. ולא כך במקרה הזה.
דירוג: 
מאמה (ספרד, קנדה, 2013)
בימוי: אנדרס מוצ'יטי | תסריט: ניל קרוס, אנדרס מוצ'יטי, ברברה מוצ'יטי | משחק: ג'סיקה צ'סטיין, ניקולאי קוסטר-וולדו, מיגן קרפנטייר, איזבל נליס | מוסיקה מקורית: פרננדו ולסקז | צילום: אנטוניו ריסטרה
הפצה: גלובוס גרופ, החל מה-04.04.2013 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: