"וולברין" – ביקורת

מאת רותם יפעת
29 ביולי 2013 בשעה 12:30
"וולברין". יו ג'קמן.

"וולברין". יו ג'קמן.

אחת האופציות להבין סרט היא דרך השם שלו: לסרט השישי בסדרת אקס-מן העוסק בהמשך קורותיו של של וולברין קוראים "וולברין" בעוד לסרט הקודם עליו קראו "אקס- מן המקור: וולברין". מבחינה כרונולוגית הסרט אינו המשך ל"אקס-מן המקור: וולברין" ואינו מספר מה קרה מהרגע בו הוא איבד את הזיכרון בסוף הסרט הקודם ועד לפגישתו עם ה"אקס מן" בסרט הפותח את הסדרה – אלא מדובר בהמשך ל"אקס-מן 3: המפלט האחרון".

בעוד שסרטי קומיקס הרגילו אותנו שסרטי מקורות מנסים לחדור לנפש הגיבור, במקרה של "וולברין" זה דווקא ההיפך: סרט ההמשך הוא סרט של חיפוש עצמי וגילוי עצמי, בעוד הראשון היה חשיפת ההיסטוריה של הדמות וניסיון להבין את מניעיה – אך דווקא ככזה הוא היה נטול עומק. לאור זאת, הסרט החדש מעניין הרבה יותר מקודמו (לא שזו חוכמה) אך עדיין חסר בו משהו כדי להיות בליגה של סרטי הקומיקס המוצלחים-באמת כמו "האביר האפל" או "אקס- מן 2".

את הסרט הנוכחי בסדרה ביים ג'יימס מנגולד, שלו זהו סרט גיבורי-על ראשון (ויסלחו לי מעריציו של ג'וני קאש). מנגולד נראה כמו האיש למשימה, שכן יש לו רקורד נקי, עם עשייה טפלונית משהו, אבל גם כזו שלא מסכנת הרבה: מצד אחד הוא יודע לביים קטעי אקשן מוצלחים (ובעיקר מובנים) כמו בסרטו "כמו יום ולילה" ו"3:10 ליומה" ומצד שני הוא גם יודע לייצר דרמה ורגש שמשתלבים היטב בעולם המאוכלס במוטנטים ורובטים. אבל כאמור חסר לו את הגרוש ללירה, ומשהו לא מתרומם בסרט ורק משאיר אותנו עם ציפייה לסרט אקס מן מוצלח יותר (שהצצה אליו תקבלו לאחר כותרות הסיום).

לאחר אירועי "אקס-מן 3", לוגאן/וולברין מתבודד ומיוסר בגלל רגשי האשמה על הריגתה של ג'ין גריי בגרסת הפניקס שלה. הוא מגיע ליפן בעקבות בקשה של מכר וותיק אותו הציל במלחמת העולם השנייה בעת ההפצצה בנגאסקי. אותו חבר הוא כיום אחד האנשים העשירים ביפן, שגוסס מסרטן. הוא רוצה לעזור ללוגאן (ולעצמו על הדרך): "תן לי את כוח ההתחדשות שלך וכך תגאל מייסורי חיי הנצח הרודפים אחריך". וולברין מסרב בנימוס האופייני לו, וחברו שכבר לא יהנה מחיי נצח – מת.

בזמן הלוויה אנשי יאקוזה מנסים לחטוף את נכדתו אבל וולברין כמובן נחלץ לעזרתה. בזמן הקרב הוא מגלה שיכולות הריפוי העצמי שלו הם לא מה שהיו. ומאחר שוולברין הוא לא בחור שיוותר בקלות על הפריווליגיות שלו, ברגע שלקחו לו אותם בכוח, הוא יעשה כל מאמץ כדי להחזיר אותם לעצמו. כך מוצא עצמו וולברין במרדף ברחבי יפן נאבק באנשי יאקוזה, נינג'ות וגם קצת מוטאנטים ובדרך מספיק להמתאהב. כי אין דרך טובה להתגבר על רגשות האשמה שרצחת את אהובתך שרצתה להשמיד את העולם מאשר רומן קליל.

אולי הדבר המעניין ביותר בסרט ולבטח הנועז שבהם, הוא המספר המועט של מוטאנטים. ויותר מכך, השימוש שלהם בכוחות הוא שולי לעלילה של הסרט. אך מכאן גם נובעת האכזבה ממנו: הסרט מעלה שאלות של כוח ויכולות על טבעיות, אחריות ושאר תכונות אופי שהכרחיות לגיבור על לפחות כמו הכוחות שלו הן המניע של סרטים רבים ("קפטן אמריקה", "ספיידרמן" ועוד). אבל מאחר ולא הלכו איתם עד הסוף אנחנו נותרים עם שילוב בין סרט קיץ לדרמה אפלה. וחבל. הפעם הדמות של וולברין היא יותר מתייסרת ורצינית מאי-פעם כך נדמה, וניתן היה לקרוא לסרט "ייסורי לוגאן (הלא כל כך) צעיר". אבל ברגעים בהם היה צריך להעמיק בנפשו של לוגאן, העדיפו את קטעי האקשן. הקו הכללי נוטה לכיוון סרט קיץ ברוח סרטי אקס מן הקודמים ולא ברוח נולאניטסית – דבר הבא לידי ביטוי באורך הסרט: קצת יותר משעתיים, ובלי רגעים מיותרים. דבר נדיר בהוליווד העכשווית.

"וולברין". הירויוקי סנדה.

"וולברין". הירויוקי סנדה.

סרט זה הוא הראשון בסדרת האקס מן שצולם בתלת מימד (וכך גם צפוי לחלק הבא בסדרה). כמו במקרים רבים בהוליווד, אין כאן ערך מוסף לצילום הזה, אבל לפחות הוא לא מזיק. בנוסף לכך קטעי האקשן עשויים היטב ולא מטרידים או מעמיסים את העין – כך שבסך הכל אין על מה להתלונן בהקשר הזה.

יו ג'קמן חוזר לגלם את וולברין בפעם החמישית (לא כולל הופעת אורח ב"אקס מן: ההתחלה") ויש תחושה שהוא קצת עייף מכך. למרות שהדמות שלו עברה שינויים רבים, הוא לא שינה הרבה במשחק שלו, והדבר מורגש. הרגעים הכי אמינים שלו הם הקטעים בהם וולברין רוצה למות – שיגאל את ג'קמן מהתפקיד הזה. ג'קמן הוא הכוכב המערבי היחיד בסרט, ואולי גם זה מעיק על המשחק שלו. עם קאסט בלתי נגמר באקס מן הבא – הוא ככל הנראה יוכל להסיר את הדאגה הזו מליבו.

דירוג: ★★★★☆

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?