26 בספטמבר 2013 בשעה 12:00

"בית לחם" – ביקורת

"בית לחם". משמאל: צחי הלוי, אפרת שנפ, יוסי עיני. צילום: ורד אדיר

הבמאי יובל אדלר מצליח בסרט הביכורים שלו "בית לחם" היכן שיוצרים ישראלים נכשלים רבות כל כך: לשמור על ענין ומתח בעלילה, לאורך כל זמן הצפיה. אורכו של הסרט קצת יותר משעה וחצי, ואפילו דקה אחת מזמן זה אינה מרגישה מוגזמת או נמרחת. העיסוק של הסרט בסכסוך הישראלי-פלשתיני החרוש לעייפה עשוי היה להרתיע, אבל אדלר מצליח ליצור קולנוע פופולרי ישראלי מרשים, שקל ביותר להמליץ על הצפיה בו.

יובל אדלר חתום על הבימוי והתסריט של הסרט, אותו כתב עם העיתונאי והכתב לענייני ערבים, עלי ואקד. אדלר סיים את התואר הראשון שלו באוניברסיטת תל אביב במתמטיקה ופיסיקה, בהמשך סיים דוקטורט בפילוסופיה מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, ולבסוף החליט לכתוב ולביים סרטים – כשזהו סרטו העלילתי הראשון. כמו אדלר, גם שלושת השחקנים הראשיים בסרט מככבים זו הפעם הראשונה בסרט עלילתי.

במרכז "בית לחם" עומדות שתי דמויות, הן של סנפור (שאדי מרעי), נער משת"פ ואחיו של מפקד גדודי חללי אל אקצא בעיר בית לחם, ושל רזי (צחי הלוי), המפעיל שלו בשב"כ, שמשמש לו כדמות אח גדול – תומך, עוזר ועומד לצידו – אפילו יותר מאחיו האמיתי. רזי טיפח כבר מספר שנים את מערכת היחסים בין השניים במטרה ללכוד את האח המסוכן, ומטבע הדברים, השתלשלות העניינים עתידה לשים את מערכת היחסים המשפחתית בין רזי לבין סנפור במצב בעייתי, שרק יחמיר עם התערבותם של מפקדי הכוחות משני צידי המתרס.

"בית לחם". הייתאם עומארי.

צחי הלוי מתגלה כמולטי-טאלנט מכובד וראוי להערכה: הוא אמנם לא התקבל לפני כמה שנים לתוכנית "כוכב נולד", אבל ב-2011 התמיין לתוכנית "דה ווייס" (למרות שכבר היה שחקן ב'בימה' וגם לוהק במקביל לסרט זה) – הגיח כפיינליסט ואשתקד יצא לו אלבום בכורה. לצד זאת, הוא שולט בחמש שפות – בינהן כמובן עברית וערבית, בהן הוא משתמש ברהיטות בסרט יחד עם הפגנת כישורי משחק מצוינים. שאדי מרעי גם הוא מפגין משחק משכנע, כשבמרבית הסרט פניו זעופות מכעס או מלבטים. אך את ההצגה גונב הייתאם עומארי, המגלם את סגן מפקד ארגון הטרור בעיר בדמות שככל שהסרט מתקדם הופכת מפחידה יותר ויותר בזכות הופעתו המצוינת.

לסרט יש קצב מדויק והשלבים שבהם נגלה לפנינו הסיפור מעניינים ומרתקים. זוהי אינה תכונה נפוצה לסרטים ישראלים, גם לא בשנים האחרונות, ומתחזקת בי תחושה שכאשר מאחורי העלילה עומד (גם) תסריטאי שאינו הבמאי, לסרט יש סיכוי רב בכמה וכמה מונים לצאת טוב יותר ("פלאות", "עג'מי"). אדלר וואקד נזהרים שלא לבחור צדדים בסיפור העלילה, דבר שלא מורגש, פוגם או מפריע בסרט לטעמי (נחמד שהסרט לא מסנגר או מקטלג בעד או נגד מעשי השב"כ או מעשי הטרוריסטים). מי שירצה להתעקש, לא יתקשה להבחין כי גיבור הסרט הוא הנער הפלשתיני הצעיר שנאלץ לבחור כל הזמן בין אחריותו המשפחתית לבין אחריותו כלפי מי שהכי דואג לו בעולם – 'אחיו' מהשב"כ.

אחרי כל השבחים, צריך לציין כי הסרט אינו חף מבעיות, ולזכותו יאמר כי לא קל לשים עליהן את האצבע. במחשבה מעמיקה, מה שמונע מהסרט להפוך לגדול באמת הוא תשומת הלב הגדולה שמקדישים התסריט והבימוי להדגשת מערכת היחסים החמימה בין רזי לבין סנפור, על חשבון הקמת מערכת יחסים חמימה עם הצופים. הרומנטיקניות של היחסים בין המפעיל למשת"פ הצעיר (והפעולה ההפוכה על התא המשפחתי הביולוגי של סנפור), אינה מפנה מקום ליצור קשר הדוק בין הצופה לבין אחת מהדמויות. לא נוצרת תחושת הזדהות בין הצופה לדמויות, והיא חסרה מאד ברגעי השיא המותחים, המהפנטים והקשים של הסרט ([ספוילר]הן סצינת הסיום והן סצינת לכידת מחבל, בשתיהן נפגעות דמויות מפתח בסרט[/ספוילר]).

"בית לחם". שאדי מרעי, צחי הלוי.

"בית לחם" צפוי להיות הזוכה הגדול של פרסי אופיר, ובהחלט מדובר באחד הסרטים הישראלים הטובים של השנה, שקל להמליץ עליו מבלי שום סייגים והנחות מקלות שמקובלות בתעשיה המקומית. פקחו עין מעתה על יובל אדלר.

דירוג: