"יסמין הכחולה". פיטר סארסגארד, קייט בלאנשט.
נטלי: ב"יסמין הכחולה" לוקח אותנו וודי אלן לצד היותר רציני שלו, עם רמיזות לקומדיה רומנטית א-לה-וודי סטייל, והתוצאה בסוף קצת מבולבלת בדיוק כפי שניתן לצפות שיהיה. לא מדובר ביצירה הקולנועית החשובה ביותר של אלן, וגם לא בכישלון טוטאלי. בסך הכל עוד סרט, הפעם מעט יותר עמוק מבדרך כלל, על גבול המלנכולי (אבל לא עובר את הגבול באמת), שבסופו קשה להחליט אם היה שווה לראותו או לא, אבל בכל מקרה אין שום כעס על בזבוז זמן או משהו כזה. איפשהו שם באמצע נחה לה הדעת.
דווקא סרטים כאלה בהם קשה להחליט אם הם מיותרים או שווים זמן קולנוע – הם הסרטים שנשארים לך בראש זמן רב יותר מהאחרים. העיסוק במחשבות על הסרט, ניתוחים, ניסיונות לבחור צד – עמוקים יותר מבדרך כלל. הפועל היוצא הוא שבסופו של דבר, קשה להתעלם מהמקום שתופס סרט כזה, במודעות ובמחשבה, מה שמוביל אותך להאמין שאכן מדובר בסרט טוב.
וודי אלן חוזר אלינו כבמאי ותסריטאי אחרי סדרה של סרטים בסגנון מאד מסוים – זה התחיל ב"ויקי כריסטינה ברצלונה", עבר דרך "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי", והסתיים בטונים גבוהים עם "חצות בפריז" ו"לרומא באהבה". הפעם וודי אלן משנה כיוון, כשהדיבור הוא על השפעותיו של וודי אלן מיצירות עבר, בעיקר מהמחזה "חשמלית ושמה תשוקה" של טנסי וויליאמס. בכל מקרה, אין ספק שכבר לא מדובר בוודי אלן הקליל, זה שהקומדיות שלו יכולות לצוף בחלל הריק מבלי שום אחיזה למציאות. הפעם אלן מחליט להתרצן (המצאתי מילה?), כבר אפשר לחשוב על השראות אמיתיות רלוונטיות לסיפור שלו (מישהו אמר מיידוף?), ופתאום רואים את אלן עוסק בנושאים רציניים יותר, שהפעם רק מרופדים בנושא המרכזי שמניע את אלן מאז ומתמיד (אהבה, רומנטיקה).
יסמין הכחולה מספר את סיפורה של ג'סמין פרנסיס (קייט בלאנשט), אשה שהייתה עד לאחרונה אשת המעמד העליון, עקב נישואיה לאיש עסקים ואיל הון בשם האל (אלק בולדווין). הסרט מתחיל לאחר "נפילתה" הכלכלית, כשג'סמין עוברת לגור אצל אחותה חסרת האמצעים (הכל יחסי כמובן) בסן פרנסיסקו. בסוג-של-פלשבקים אנחנו חוזרים עם ג'סמין אחורה לחייה עם האל ולתקופה הנהדרת הזו בחייה, עד שגילתה שבעלה הוא נוכל שרימה את לקוחותיו (עשה להם מיידוף) ועל הדרך גם שכב עם כל הנשים שעברו אצלו ברדאר.
ג'סמין הינה דמות מאד מורכבת, מעורערת בנפשה אך מתפקדת, עם נטייה מתמדת לקריסה נפשית קרבה ובאה ותוך תלות בכדורי אנטי דיכאון למיניהם. היא זו אשר לוקחת אותנו אחורה, ומציגה לנו את זיכרונותיה. בהתחלה, כפי שרצתה לזכור אותם. אחר כך, ככל שמתקדמים בסרט, אנחנו נחשפים יותר ויותר למציאות האמיתית ולא הדמיונית שבראשה של ג'סמין. זאת נעשה, בין היתר, באמצעות הדמויות הרבות האחרות שמעטרות את הסרט, כגון אחותה של ג'סמין, ג'ינג'ר (סאלי הוקינס) והגברים הנוכחיים בחייה (צ'ילי אותו משחק בובי קאנוואלי ו'אל' אותו משחק לואי סי.קיי הקומיקאי המפורסם), ד"ר פליקר, רופא השיניים אצלו עובדת ג'סמין כמזכירה (מייקל סטלברג) ועוד.
ובהחלט צריך להקדיש דקה לשחקנים בסרט. כרגיל, אלן מקבץ לסרטו ערב רב של שחקנים, חלקם מוכרים יותר וחלקם מוכרים פחות, אבל כולם, עושה רושם, נבחרו במחשבה תחילה לתפקידם. הראשונה והמשמעותית ביותר היא, כמובן, קייט בלאנשט שמשחקת בתפקיד הראשי, באחד התפקידים הפחות מאפיינים אותה עד כה. קצת קשה להחליט איך היא הייתה, בהתחשב בכך שהדמות אותה שיחקה היא דמות כה מורכבת – מעצבנת ומרגיזה נורא מצד אחד, ומצד שני מעוררת אמפתיה ורחמים. כך, כשנדמה לך שהיא נמאסה עליך, מגיעה סצנה מעולה שלה שבה ההערכה שלך לבלאנשט גוברת. ממש יחסי שנאה-אהבה, עם קושי להחליט בדיוק כמו שקשה להחליט איך היה הסרט. ובכל מקרה, בלאנשט בתפקיד מיוחד, בהחלט נותנת מעצמה – תאהבו את זה או לא.
"יסמין הכחולה". קייט בלאנשט, אלק בולדווין.
ומה עם יתר השחקנים? בולדווין פחות משמעותי בהיותו מעין "נוכח נעדר" בסרט שכן הוא שם בזיכרונותיה של ג'סמין, אבל הוא לא שם ממש ויש תחושה שלעולם לא נדע איך הייתה דמותו האמיתית לו הייתה "נחשפת" בסרט שלא רק דרך פלשבקים אחורנית של אישה פגועה ומעורערת בנפשה. סאלי הוקינס היא מסוג השחקנים שלא מצליחים להותיר חותמת שנשארת, עם דמות מעורערת בעצמה שפתאום הופכת להיות יציבה ליד אחותה הבעייתית. קאנוואלי המוכר לנו בין היתר מהסדרה "אימפריית הפשע" נכנס מצוין לתפקיד ומכניס, בדיוק כמו שמו, קצת פלפל לסרט, ולואי סי.קיי בדמות רצינית חסרת פשר, מגיח לכמה דקות מסך כביכול לא כל כך חשובות.
הסרט מעביר אותנו הלוך חזור בין נופיה העירוניים והמוכרים של ניו יורק, הפעם גם מנקודת מבט של העשירון העליון ואורך חייו היוקרתי – לבין נופיה של קליפורניה בכלל ושל סן פרנסיסקו העממית בפרט. במובן הזה, אפשר להתענג על ההבדלים הכה מורגשים בין בירת המזרח לבין העיר האמיתית של מערב ארה"ב (כי מיהי לוס אנג'לס, בינינו).
לסיכום, אין דרך לסכם. סרט לא רע, אבל בהחלט לא מצוין. וודי אלן קצת מתפספס. הדיאלוגים לפעמים "וודי-אלנים", ולפעמים משהו זר שמשכיח את אלן לדקות מספר. הסיפור מנסה להיות רציני ולפעמים מצליח לו, אבל לפעמים זה מרגיש מלאכותי. הדמויות טובות, אבל מעט שטוחות. אין ספק שזה קול שונה של וודי אלן, שאולי הספקנו לשכוח בשנים האחרונות. תחליטו בעצמכם.
דירוג: 
יסמין הכחולה (ארה"ב, 2013)
בימוי: וודי אלן | תסריט: וודי אלן | משחק: קייט בלאנשט, אלדן ארנרייך, אלק בולדווין, פיטר סארסגארד, מייקל סטלברג | צילום: חביאר אגירסרוב
הפצה: לב סרטים ובתי קולנוע, החל מה-17.10.2013 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: