"צלף אמריקאי" – ביקורת

מאת רותם יפעת
"צלף אמריקאי". בראדלי קופר.

"צלף אמריקאי". בראדלי קופר.

בתקופה בה למדתי קולנוע באוניברסיטה, נושא המחקר הלוהט ביותר היה פוסט-טראומה. במקום כמו ישראל ברור מאיפה זה מגיע. כשכל אחד בגפו וכולנו כקולקטיב סוחבים את טראומת לבנון, כיפור, השואה ויציאת מצרים – זה הגיוני שהדבר ישפיע גם על הקולנוע והאופן בו אנחנו מסתכלים עליו. "צלף אמריקאי", סרטו החדש של קלינט איסטווד, היה יכול להיות עוד חלל בתחום המחקר הזה, אבל יש בו ייחודיות ביחס לסרטים אחרים: הוא מציג יחס הפוך בין הטראומה לפוסט: עיקר העלילה מתמקדת באתגרים הצבאיים וכן מעט הדילמות איתם מתמודד גיבור הסרט בעת שירותו בעירק. לעומת זאת, מעט (מדי) זמן מסך מוקדש להתמודדות שלו עם ההשפעות של השירות עליו. ישנם רגעים בהם אנו רואים אותו בבית, מדמיין רעשים ומפרש מעשים יומיומיים כמו מעשי לחימה, אבל הדבר נעשה באופן מעט קריקטורי ומהר מאד אנחנו כבר רואים אותו ברגע 'האחרי', חי חיים אמריקאים 'רגילים'. המהפך המהיר והבלתי מוסבר הזה, יחד עם החד-מימדיות באופן הצגת הצבא האמריקאי, הופכים את הסרט לחיה מוזרה, מין שיר הלל לאותו צלף אגדי עליו הסרט מבוסס.

איסטווד בן ה-84 חוזר לביים סרט מלחמה כמעט עשור אחרי הצמד "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה". אך הקשר היחיד שניתן למצוא בין שני הסרטים הללו לסרט החדש הוא שהם מאוכלסים באנשים לובשי מדים. הגדולה של הסרטים הללו היו בכך שהציגו את המורכבות של המלחמה ולא פחדו להעלות שאלות קשות ומעניינות לדיון. אבל עשור אחר כך, ואחרי רצף של סרטים שלא זכו להצלחה מרובה ("ג'יי. אדגר", "ג'רזי בויז", "אינוויקטוס") אין זכר לאותה עשיה. הסרט הנוכחי היה יכול בקלות להיות תשדיר שירות של הצבא האמריקאי. בעולם של הסרט, הצבא האמריקאי הוא הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם כשכל העיראקיים בהם הם נתקלים מסתובבים עם נשק ביד וג'יהאד בלב.

הסרט, מבוסס על האוטוביוגרפיה של כריס קייל (בגילומו של בראדלי קופר, שגם הפיק) הצלף ה"פורה" ביותר בתולדות הצבא האמריקאי עם מספר ההריגות ה'רשמיות' (להן היה עד אדם נוסף) הגבוהה ביותר. קייל חדור המוטיבציה, מצטרף לצבא לאחר שהוא צופה בפיגועים כנגד שגרירות ארה"ב כשהוא מבין שהוא חייב להגן על המדינה שלו ועל האנשים החיים בה. למרות גילו המבוגר יחסית הוא צולח את ההכשרה המתישה ונשלח לעירק כצלף ביחידת אריות הים כשהוא משאיר בבית אישה בהריון (סיינה מילר, "פוקס-קאצ'ר"). בעירק הוא צובר לעצמו מוניטין, לא רק בקרב החיילים עליהם הוא שומר וזוכה לכינוי אגדה, אלא גם בקרב העיראקיים ששמו פרס כספי על ראשו.

רוב הסרט מתמקד במבצעים בהם הוא משתתף ובעיקר הניסיון שלו ללכוד את הנמסיס שלו: צלף ממוצא סורי שאף השתתף באולימפיאדה. מדי פעם מבליחה אישתו שמתקשה להתמודד עם ההיעדרות שלו: הפיזית והנפשית, שכן גם כשהוא בבית הוא חווה מראות וצלילים מהמלחמה. אבל סוף טוב הכל טוב: הוא חוזר הביתה, מלמד פצועי מלחמה להיות צלפים ונפטר מרוחות המלחמה (יש מצב שיקח יותר זמן לקרוא את התיאור הזה מאשר זמן ההתרחשות של זה בסרט).

וזוהי אחת מנקודות החולשה העיקריות של הסרט: אין עומק או התפתחות. הדבר נכון בתחילת הסרט כשהוא מחליט לזנוח את עולם הרודאו בו הוא היה כוכב מקומי, אך הדבר כבר וזועק לשמיים באופן בו הוא מתגבר על הטראומות של המלחמה. כשרוב הסרט עוסק בלחימה ובהשפעות שלהם עליו. מנגד אולי 5 דקות מוקדשות ל'תהליך' ההחלמה שלו. ההתמקדות הארוכה בלחימה הייתה משמעותית אם העיסוק בהשפעות שלה הייתה זוכה לטיפול דומה. אך אין זה המצב, והדבר אף מבליט את ההרגשה שזהו סרט שבא להאדיר את חיילי הצבא שתמיד צודקים ואף פעם לא נמצאים בסיטואציות גבוליות. יותר מכך, לרגע לא עולה השאלה: "למה אנחנו שם?" חסרה התמימות של פורסט גאמפ שלא הבין מי זה צ'ארלי שהם חיפשו בויאטנם כל הזמן. החיילים נראים להוטים למלא את המשימה בלי לטרוח לשאול למה.

"צלף אמריקאי". בראדלי קופר.

"צלף אמריקאי". בראדלי קופר.

קופר שמועמד לאוסקר על תפקיד זה, מחזיק את הסרט על כתפיו (שהתרחבו רבות לסרט) אבל הדמות שלו כל כך מוגבלת שאני חושד שהסיבה היחידה למועמדות שלו היא השינוי הגופני שהוא ביצע וכן היותה דמות היסטורית – לזה תמיד יש אפיל אצל המצביעים. סיינה מילר משלימה אותו בצורה טובה, אבל עם זמן מסך מועט היא לא משאירה אימפקט רב.

יתכן והצלחה הקופתית האדירה של הסרט בסופ"ש הראשון להקרנות בארה"ב מעידה על הצורך של האמריקאים בגיבורי-על, ולא בהכרח עם כוחות-על. מצד שני, היה מעניין לראות נתון המפלח את הצופים על פי הנטיה הפוליטית שלהם. יתכן שאחרי שכל תומכי המפלגה הרפובליקנית יקנו כרטיס – האולמות יהיו ריקים.

דירוג: ★★☆☆☆

צלף אמריקאי (ארה"ב, 2014)
בימוי: קלינט איסטווד | תסריט: ג'ייסון דין הול, כריס קייל | משחק: בראדלי קופר, סיינה מילר, ג'ייק מקדורמן
הפצה: גלובוס גרופ, החל מה-22.01.2015 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?