ביקורת: הזדמנות אחרונה לאהבה

דסטין הופמן ואמה תומפסון, הזדמנות אחרונה לאהבה

למרות שני השחקנים הראשיים של הסרט, "הזדמנות אחרונה לאהבה" לא מצליח להתעלות על התסריט הבנאלי והלעוס שלו. אז נכון, מדובר למעשה בקומדיה רומנטית קלילה, חסרת עומק מיותר, שגם אינה מתיימרת להיות יותר מזה. אבל בכל זאת, אחרי צפיה בסרט אי אפשר שלא להרגיש את תחושת ההחמצה שממאנת להיעלם, מרגיזה בנוכחותה ומדגישה את תחושת הזמן האבוד שנעלם לו עקב צפיה מיותרת בסרט מיותר (עם מעט הסתייגויות קלות שיבואו בהמשך).

את הסרט כתב וביים ג'ואל הופקינס. הופקינס הצעיר פרץ לתודעת עולם הסרטים בשנת 2001 עם הסרט "קפוץ מחר" שהוצג בפסטיבל סאנדנס וגרף שבחים רבים. כך גם התוודע לאמה תומפסון, שהתלהבה מסרטו הקודם ובאה להביע את רגשותיה מול במאי הסרט הנבוך. לדברי הופקינס, ההתרגשות מהשיחה עם תומפסון היא שיצרה את דמותה של קייט, הדמות הנשית המרכזית בסרט. וכך, כמעט בכוונה, יוצר הבמאי-תסריטאי הצעיר סרט על מערכת יחסים רומנטית של זוג מבוגר, סיפור די נדיר בהוויה ההוליוודית.

מדובר למעשה בשני סיפורים מקבילים שעתידים להיפגש (הפלא ופלא) בשלב כלשהוא בסרט. הצד הגברי הוא סיפורו של הארווי שיין (דסטין הופמן), גבר ניו-יורקי טיפוסי בשנות ה- 60 לחייו, עם שגרת חיים מיותמת וסגנון מרושל וכדובדבן בקצפת מקולקלת, ניצבת עבודתו העלובה משהו – מלחין ג'ינגלים לפרסומות בטלוויזיה. הארווי טס ללונדון לחתונת בתו היחידה, סוזן (ליאן בלבן), שם המציאות העלובה מתנפצת לו בחייו כשהוא מבין שאיבד את זכותו כאב כאשר בתו מודיעה לו שאביה החורג, בריאן (ג'יימס ברולין, אביו של ג'וש ברולין) הוא דווקא זה שימסור אותה בטקס החתונה. עם חוסר רצון ויכולת להתמודד עם הכישלון האישי שלו בתור אב, בורח הארווי לשדה התעופה מיד לאחר הטקס בניסיון להציל את טיפת הכבוד האחרונה שלו ולשוב לעבודתו בניו-יורק.

אלא שפה "מתערב הגורל" והארווי פוגש את קייט (תומפסון), הצד הנשי, שעובדת בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומתשאלת זרים באופן תדיר. הארווי פוצח בשיחה עם קייט המתוסכלת מחייה הכבויים והכבולים לזרות, לבדידות ולאמה התובענית וככה מתחילה לה עוד קלישאה מיותרת, אחת מיני רבות, שמייצרת מערכת יחסים קצת "סטוקרית" וקצת מוזרה אבל בעיקר מביכה. קייט האנגליה והארווי האמריקאי מייצרים בעל כורחם מערכת יחסים של מבוגרים-מזדקנים, כזו שנעדרת ממנה כל תחושה של תשוקה או סקס-אפיל.

הופקינס כנראה חשב שאם יגייס לצידו שניים מגדולי השחקנים של התקופה אותם הוא כנראה מעריץ – אז שום דבר לא יעמוד בדרכו ליצירת סרט רומנטי מוצלח. ובכן, לא נעים להודות, אולם כאן הטעות שלו. לא הופמן, וממש לא תומפסון מצליחים להציל את הסרט הזה. שני שחקנים גדולים כאלה לא יכולים שלא לגרום לי לתהות מה עבר עליהם כשהסכימו להשתתף בניסוי הכושל הזה. אז נכון שמעט מהקסם שלהם דבק בסרט (הבטחתי הסתייגויות קלות) אבל את רובו של הקסם הם בעצמם איבדו עם השנים (שניכרות על שניהם) ובעיקר לא מצליחים להביא ממנו בסרט הנוכחי. ובכל זאת, לולא שניהם, אני לא בטוחה שהייתי טורחת אפילו לכתוב על הסרט הזה.

התסריט החבוט של הסרט כל כך צפוי שאפשר כמעט לקחת את זה באופן אישי ולהיעלב מחוסר אינטליגנציה בסיסית, כזו שלפחות תנסה להסוות את הבנאליות או סתם להוסיף מעט מקוריות ואש יצירתית לסיפור כה מעושה וטיפשי. הופקינס לקח את כל הקלישאות הצפויות והכניס אותן בסרט שכאילו נועד ליצור חוויות גילאים רחבה יותר. בין היתר הוא גם פספס הרבה הזדמנויות לשבירת שבלונה, ובמהלך רוב הסרט אפשר היה לצפות בדיוק רב מה הולך לקרות בסצנות הבאות.

על כאלה סרטים אני הייתי מוותרת בלי למצמץ, ואפילו ישנה אחר כך טוב בלילה. ובכל זאת, אני מסוגלת להאמין שקהל רחב של אנשים יהנה מ-96 דקות של סיפור אהבה של הדור השני. ואם זו המציאות, הרי שאני ממליצה לחכות לדי.וי.די. פשוט חבל. בקיצור, סרט בנות, וגם זה בכאילו, בלי להעליב את האינטליגנציה הנשית יותר מדי. בתקווה שנזכור להופמן ותומפסון סרטים יותר טובים מאלו.

דירוג:

הזדמנות אחרונה לאהבה
ארה"ב, 2008
96 דקות.
הפצה: יונייטד קינג, החל מה-19.03.2009 בקולנוע.
בימוי:
ג'ואל הופקינס
תסריט:
ג'ואל הופקינס
שחקנים:
דסטין הופמן
אמה תומפסון
איילין אטקינס
ליאן בלבן
ג'יימס ברולין
קאת'י בייקר