"ג'קי" – ביקורת

מאת
15 בפברואר 2017 בשעה 15:00
"ג'קי". נטלי פורטמן.

"ג'קי". נטלי פורטמן.

"ג'קי", כמו "המלכה" עם הלן מירן, מתמקד באירועים שהתרחשו מחוץ לעיני הציבור בשבוע שבו היו חשופים מאוד לכל העולם בעקבות מותו הטרגי של דמות מפורסמת מאוד. בסרט האנגלי מ-2006 דובר בנסיכה דיאנה שנהרגה בתאונת דרכים והתגובה של המלכה אליזבת ובית המלוכה לאירוע. במקרה של "ג'קי" אלו הימים בין ההתנקשות בנשיא ארה"ב ג'ון אף. קנדי ללוויה שלו, שמאחורי כל פרט שלה עמדה אשתו ג'קי, עם כמה פלאשבקים לאירועים שהתרחשו בבית הלבן עם ג'ון וג'קי. "ג'קי" עוד פחות טוב מ"המלכה" שהיה בינוני לכל היותר.

"המלכה" עסק באירוע שהתרחש שנים ספורות לפני כן. ב"ג'קי" זוהי ההתנקשות המפורסמת שהתרחשה בטקסס בנובמבר 1963, שבזכות התיעוד המצולם שלה, תיאוריות הקנוניה שצמחו סביבה והריגתו בשידור חי של לי הארווי אוסוולד הפכה לאחד האירועים ההיסטוריים המוכרים ביותר במאה ה-20. בסרט, אגב, ויתרו על שחזור או מראה הצילום המפורסם של ג'ון ג'וניור בן השלוש שמצדיע לארון של אביו.

הבמאי הצ'ילאני פבלו לארין אוהב להתמקד בסיפורים על אירועים אמיתיים. "לא" המוצלח שלו, שהיה מועמד לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, התמקד במסע הפרסום לקראת משאל העם ההיסטורי בצ'ילה ב-1988. בקרוב נראה את סרטו "נרודה" על מרדף של איש חוק בעקבות המשורר פבלו נרודה. לעומת השימוש המוצלח והמעניין בצילום "כמו של פעם" ב"לא", ב"ג'קי" המשחקים עם קטעי הארכיון וצילומים עכשווייים שמחקים את הסגנון של פעם אינו יותר ממשחק וחיקוי שלא תורמים לדבר. גם המשחק של נטלי פורטמן בתפקיד ג'קי קנדי הוא יותר חיקוי מאשר גילום דמות.

"ג'קי". נטלי פורטמן.

"ג'קי". נטלי פורטמן.

הבמאי והתסריטאי רוברט אלטמן אמר שכאשר הוא ניגש לצלם סצנה שאין בה התרחשות מסעירה במיוחד או דיאלוג טוב במיוחד (הוא התייחס לסצנה שהוא עצמו כתב) אז הוא מביים אותה בצורה מיוחדת, מצלם דרך אקווריום או משהו כזה (ראו "תמונות קצרות"; בכלל, גם בלי שום קשר לציטוט הזה שלו, כדאי לראות את "תמונות קצרות"). זה נכון לסיפורים רבים שמסופרים בסדר לא כרונולוגי. אם אין לכך הצדקה עלילתית, בסיפור, רוב הסיכויים שזה סימן שהם מנסים להסתיר את זה שאין להם כלום ביד.

המבנה העלילתי שבו ג'קי (נטלי פורטמן) מספרת לעיתונאי (בילי קרדאפ) על מה שקרה הוא עצלני ומיושן, ובכל הקטעים ביניהם קורה כמעט אותו דבר בדיוק. הקשר בין המראיין לדוברת הוא: היא השולטת במילים שהוא יפרסם, היא חוזרת על מה שהוא אומר בטון של "הרגע אמרת את מה שאמרת?".

שמחתי שלא מסבירים בכתובית על המסך מי דמויות המפתח שאנחנו רואים (כמו שנעשה ב"הגיבורים של בוסטון", למשל) או עושים זאת בגסות רבה מדי באמצעות הדיאלוג (אין, למרבה המזל, משפטים כמו "אה, ג'ורג', דוד של האנק, מה אתה עושה פה?" או "את לא אמורה להיות עכשיו במשרד החוץ שבו את עובדת, מיס אולברייט?"). הסרט מסתמך על הציפייה שתדעו מיהו בובי קנדי (בגילומו של פיטר סארסגארד), מה הקשר שלו לנרצח ומה היה התפקיד שלו בממשל. יש מעט מדי פרטים שגיליתי בסרט, כמו על שני ילדיהם הראשונים של בני הזוג שמתו בלידה וזמן קצר אחריה והועברו לקבר לצד אביהם. הסרט בעיקר גרם לי לרצות לשמוע שוב את ריצ'רד ברטון האדיר שר את שיר הנושא מ"קמלוט", ולדעת את האמת בנוגע לדברים שלא מגיעים אליהם בסרט כי התרחשו זמן רב לפני ההתנקשות או זמן מה אחריה: איך ומתי בדיוק ג'ון וג'קי הכירו? מתי התפרסם הסרט שצילם זפרודר עם התיעוד המצולם של ההתנקשות?

נוגע ללב לראות את ג'ון הרט ("אקספרס של חצות", "איש הפיל", הסדרה "סיפורי עמים") באחד מתפקידיו הקולנועיים האחרונים. הוא מגלם כומר שג'קי מדברת אתו. השיחה האחת שלהם מחולקת פה להרבה יותר מדי קטעים אבל תמיד עושה טוב לשמוע אותו מספר סיפורים. הייתי רוצה להגיד משהו על גרטה גרוויג, שאותה אני אוהב, אבל אין הרבה מה להגיד על התפקיד שלה בסרט. לעומת זאת, למוזיקה של המלחינה מיקה לוי יש תפקיד מרכזי בסרט.

"ג'קי" מועמד לשלושה פרסי אוסקר: שחקנית ראשית, עיצוב תלבושות ומוזיקה. ברגעי מפתח מסתמכים על המוזיקה כדי ליצור אווירה ולספר את ההתרחשות בקטעים שאין בהם דיאלוגים או שמה שאנשים אומרים לא מה שחשוב בו. זהו בסך הכול הסרט השני של לוי אחרי "מתחת לעור" הבלתי נסבל, שהמוזיקה היתה אחד הדברים היחידים הטובים בו.

"ג'קי". נטלי פורטמן.

"ג'קי". נטלי פורטמן.

זה אמור להיות סרט על הטראומה האישית של אשת הנשיא שנרצח מול המחויבות שהיא חשה והעקשנות שלה להנציח אותו אחרי לכתו. הזוג קנדי נכנס לבית הלבן אחרי העימות הנשיאותי הטלוויזיוני הראשון. ג'קי הכניסה את מצלמות הטלוויזיה לבית הלבן בסיור טלוויזיוני שערכה אחרי השיפוצים שעמדה מאחוריהם (ניתן למצוא את התכנית ביוטיוב). בסרט מראים שוב ושוב קטעים מצילומי התכנית ששחזרו בשחור לבן ובצבע, ועליה היה חשוב להם לציין שהיא זכתה בפרס האמי. לג'קי היה חשוב שגם הלוויה תיראה טוב ותהיה בלתי נשכחת. היא בהלם, היא מבולבלת, היא חושבת על העתיד האישי שלה והתדמית הציבורית של בעלה. המוזיקה עושה מאמץ לבטא את זה. התסריט, כפי שהוא בא לידי ביטוי פה, מצליח בכך פחות.

חלק מהדיאלוגים נשמעים כמו משהו שגרם להם לחשוב "זה משפט טוב לקדימון" והסוף מתמהמה, כמו לא ידעו להחליט במה לחתום את הסיפור.

דירוג: ★★☆☆☆

ג'קי (ארה"ב, 2016)
בימוי: פבלו לוריין | תסריט: נח אופנהיים | משחק: נטלי פורטמן, פיטר סארסגארד,גרטה גרוויג, בילי קרודופ, ג'ון הארט
הפצה: לב סרטים ובתי קולנוע, החל מה-16.02.2017 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: