"אלמנות" – ביקורת #1

מאת גיא ברמן מכליס
15 בנובמבר 2018 בשעה 23:00
"אלמנות". סינתיה אריבו, ויולה דיויס.

"אלמנות". סינתיה אריבו, ויולה דיויס.

"אלמנות" מצליח להיות, רוב הזמן, סרט מתח-אקשן אינטליגנטי ומרתק, ששם דגש על הדרמה יותר מאשר על הפעולה.

"אלמנות" מספר את סיפורן של נשות חברי קבוצת פושעים שנהרגו בשוד האחרון שלהם. לאחר מות בעליהן הן מגלות כי הן בחובות וזקוקות בדחיפות לכסף. אם זה לא מספיק, אז הגנגסטר ממנו גנבו הבעלים שלהם באותו שוד אחרון שהשתבש, דורש את כספו בחזרה מהן. בלית ברירה בהתחלה, שמתפתח לרצון להעמיד את עצמן על הרגליים ולהוכיח שהן מסוגלות לדאוג לעצמן, הן יוצאות לשוד הבא שתכנן ראש קבוצה השודדים, הארי רולינס (ליאם ניסן).

על הנייר זה אולי לא נשמע מסעיר או חדשני במיוחד, אבל העבודה של כל מי שמעורב בסרט הופכת אותו לסרט מרשים מאוד.

במאי הסרט בעל הרקע בקולנוע האמנותי, סטיב מקווין ("רעב", "בושה"), ושותפתו לכתיבה, הסופרת והתסריטאית ג'יליאן פלין ("נעלמת") יוצקים עומק מפתיע לתוך התבנית של סרט פעולה-מתח. זה מתחיל עם דמויות מצוינות. הטובה שבהן היא ורוניקה (ויולה דייויס), הגיבורה של הסרט, אשתו של הארי רולינס. מדובר בדמות מרשימה ביותר. אשה שבונה את עצמה מתוך טרגדיות עד שהיא מגיעה, בסצינה האחרונה של הסרט, למה שנראה כסוג של התחלה חדשה. גם דמותה של אליס (אליזבת' דביקי), מצוינת ועוברת תהליך מרשים, מאשה מוכה שמחפשת גבר שיטפל בה, לאשה עצמאית. המשפטים שאני כותב פה נשמעים כקלישאה, אבל העובדה שהם עובדים בצורה כל כך טובה בסרט היא אות לאיכות הטיפול שדמויות אלה מקבלות.

"אלמנות". אליזבת' דביקי, מישל רודריגז.

"אלמנות". אליזבת' דביקי, מישל רודריגז.

גם הגברים שבסרט הם טיפוסים מעניינים מאוד. אני לא מדבר על ליאם ניסן ושאר חבריו הפושעים, שעוזבים אותנו בסצינה הראשונה, אלא על הפוליטיקאים, שמוצגים כפושעים מזן אחר. כפי שהנשים מוצגות כמרשימות ובעלות יכולת הסתגלות והתפתחות, כך הגברים מוצגים כזן עלוב למדי, תאב בצע וכוח. בראש ובראשונה, זה תענוג לצפות ברוברט דובאל. הוא אמנם הזדקן מאוד מאז היה הקונסיליירי הצעיר של דון קורליאונה, אבל יכולות המשחק שלו לא נפגמו. הוא מגלם פוליטיקאי עירוני שפרש ומנסה לדחוף את בנו, טום, (קולין פארל) להיבחר במקומו. תסביכי אב, רצון להוכיח את עצמו, אהבה לכסף ומוסר מפוקפק, הכל נמצא כאן. ושוב הקלישאה עובדת מצוין. כך המצב גם עם ג'אמאל מאנינג (בריאן טיירי הנרי), גנגסטר שמעוניין להפוך לפוליטיקאי. מאנינג, הוא אותו גנסטר ממנו גנב הארי רולינס את הכסף, והוא זה שדורש אותו בחזרה מהאלמנה. בסופו של דבר הכל וכולם מתחברים.

"אלמנות". בריאן טיירי הנרי, דניאל קלויה.

"אלמנות". בריאן טיירי הנרי, דניאל קלויה.

הנכס הגדול ביותר של הסרט הוא השחקנים שלו, או נכון יותר לומר השחקניות שלו. על אף שדובאל, פארל, הנרי ודניאל קלואה (בתפקיד אחיו הפסיכופת של מאנינג) מצוינים, אלו השחקניות שעושות את התפקידים המרתקים ביותר. מישל רודריגס וסינת'יה אריבו טובות מאוד בתפקידן, הראשונה כאשת אחד הפושעים והשנייה כאמא חד הורית שעובדת בכל עבודה אפשרית בכל שעה אפשרית, אבל מעל כולן בולטות שתיים.

אליזבת' דביקי גורמת לאליס ממש להתפתח מול עיננו ולהפוך מאותה דמות מובלת ומוכת גורל לאשה העומדת בזכות עצמה. היא עושה זאת ברגישות רבה.

מרכז הסרט היא ורוניקה, אותה מגלמת ויולה דייויס באופן מעולה. העוצמה שהיא מקרינה, היכולת להראות את הסדקים של הדמות מבעד למעטה הקשיחות אותו היא עוטה, והאופן בו היא מתנהלת ומתרפאת הם עדות לכשרון הרב שלה. בלעדי ההופעה הזו שלה, ספק אם הסרט היה מצליח להתנהל כל כך טוב. ורוניקה מהווה את מרכז האיזון של הסרט מתחילתו ועד סופו.

"אלמנות". ויולה דיויס.

"אלמנות". ויולה דיויס.

לצערי יש בסרט גם נפילות. ראשית, הוא ארוך מדי. אפשר היה בקלות לקצר אותו וזה לא היה גורע ממנו כלום. מה שבאמת חמור הוא הנפילה שלו לסנסציה. הטוויסט של הסרט אולי מוסיף נדבך למאבק של הדמות הראשית להגיע להחלמה, אבל הוא מיותר ומחליש מאוד את הסרט. למעשה כל מה שקורה במערכה האחרונה מבחינה עלילתית מאכזב מאוד, שכן הוא מבוסס על טוויסט זה. הסרט מבוסס על סדרת טלוויזיה משנות ה-80, והטוויסט הזה באופן קצת אחר מגיע משם, אבל מה שהתאים לשנות ה-80 לא בהכרח עובד היום.

עדיין, אין בכך כדי להפחית מעוצמת המשחק שבסרט, מהתסריט האינטליגנטי ומהבימוי ועבודת המצלמה המיוחדים שבו.

דירוג: ★★★★☆

אלמנות (בריטניה, ארה"ב, 2018)
בימוי: סטיב מקווין | תסריט: גיליאן פלין, סטיב מקווין, לינדה לה פלנט | משחק: ויולה דיויס, אליזבת' דביקי, מישל רודריגז, סינתיה אריבו, קארי קון | צילום: שון בוביט
הפצה: פורום פילם, החל מה-15.11.2018 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: