"ליידי טיטי" – ביקורת

מאת גיא ברמן מכליס
28 בדצמבר 2018 בשעה 8:00
"ליידי טיטי". אלזה עלמו, צביקה היזיקיאס.

"ליידי טיטי". אלזה עלמו, צביקה היזיקיאס. צילום: נחשון ארי קפלן.

לפני שאתחיל את הסקירה על הסרט הישראלי "ליידי טיטי", רגע של גילוי נאות. אסתי עלמו-וקסלר, התסריטאית והבמאית של הסרט היא חברה שלי. אלעד וקסלר, המפיק של הסרט, הוא חבר ילדות אהוב. לכן לא תהיה זו ביקורת רגילה, אלא יותר המלצה על סרט מקסים שאהבתי במיוחד.

"ליידי טיטי" מספר את סיפורו של וורקו, מוזיקאי אתיופי כושל שמסתבך בתל אביב עם טיפוסים מפוקפקים מהשוק האפור. כדי לברוח מהם וורקו חוזר לשכונה בה גדל, בבית שמש. כשקדוש, גובה הכספים מתל אביב מגיע לשכונה ומפתיע את וורקו בביתו, הוא נאלץ לאלתר על מנת למצוא דרך מילוט והוא עושה זאת כשהוא מתחפש לבחורה בשם טיטי. בנקודה זו, הקומדיה המקסימה הזו יוצאת באמת לדרך. טיטי/וורקו מתחילה לעבוד במתנ"ס המקומי ומנסה לגייס נשים אתיופיות לכנס העצמה נשית. זה לא פשוט. בדרך הוא ילמד שלהיות אשה אתיופית הוא דבר קשה אף יותר מלהיות גבר אתיופי וגם, איך לא, ימצא אהבה.

עלמו-וקסלר לא מנסה להמציא את הגלגל בסרט הזה. היא בוחרת בתבנית שקיימת מתחילת ימי הקולנוע – קומדיה של החלפת זהויות. במישור הזה הסרט מתפקד כקומדיית טעויות מוצלחת מאוד שפועלת על פי חוקי הז'אנר ועוסקת בנושאים של גבריות ונשיות. הייחוד של הסרט הוא במישור אחר.

האוכלוסיה האתיופית בישראל סובלת מסטריאוטיפים מהרגע שהגיעו ראשוני העדה לישראל. השוני בתרבויות וחוסר הניסיון והמחויבות האמיתיים (מתוך תקווה אופטימית שאין מדובר בחוסר הרצון) בהתמודדות עם שוני מסוג זה, הובילו לחוסר ההצלחה בשילובם בחברה הישראלית באופן אינטגרלי (כמובן שאני מכליל וישנם יוצאים מן הכלל – למשל היוצרת המוכשרת של סרט זה, שאני כבר מחכה מאוד לסרטה הבא). שכונות שונות (כמו זו המופיעה בסרט) הפכו לגטאות של עוני.

"ליידי טיטי".

"ליידי טיטי". צילום: נחשון ארי קפלן.

חזרתו של וורקו לשכונה, כמוה כהצהרה על כישלונו. לעומת הצבעוניות התל אביבית שמוצגת (אפילו בשירותים), האפרוריות של השכונה בולטת מאוד. אנו נחשפים לאמו, דודו, חבריו ודמויות נוספות. נדמה כי מדובר באנשים שנשכחו לפני כמה עשורים במקום נידח.

כשוורקו הופך לטיטי הוא מחזיר לעצמו את הצבעוניות שהוא מחפש. בניגוד לכישלון שלו כשהוא עצמו, משהו בו משתחרר. תחת מעטה התחפושת וורקו מרשה לעצמו להעז, ליזום, לעמוד על שלו ובאופן אירוני, להיות נאמן לעצמו הרבה יותר מקודם. כשאנו נחשפים לדמויות הנשים האתיופיות ולבעיותיהן, בולטת העובדה שבעוד שוורקו/טיטי תמיד יכול לחזור להיות הוא עצמו, הן לא נהנות מפריבילגיה כזו.

מנהלת המתנ"ס ה"לבנה" (לירית בלבן, שעושה תפקיד יפה) מסתכלת על הנשים האתיופיות לא כעל נשים שוות ערך, אלא כעל מקרי סעד שצריך לעזור להן במקרה הטוב, אבל בעיקר כנשים שאפשר לנצל באופן ציני את הפעילות "הברוכה" איתן, כדי להשיג כספים ומימון וכך לשמר את מקום עבודתה. נדמה כאילו יש בה רצון גדול יותר להשאיר אותן בנחשלותן מאשר לעזור להן. בשום שלב היא אינה משדרת, ולו שבב אמונה, שאכן קיים סיכוי לשינוי באורח חייהן של אותן נשים.

"ליידי טיטי".

"ליידי טיטי". צילום: נחשון ארי קפלן

דוגמה יפה לאופן שהתסריט משתמש בסטריאוטיפ המקושר אצל הקהל עם הקהילה האתיופית הן שלוש המנקות במתנ"ס (טטנה אספה קבדה, טיטי היילו ותמר סנדקה המשעשעות מאוד). הן מתנהגות ממש לפי הסטריאוטיפ, אבל זה לא כי הדמויות הן הסטריאוטיפ, אלא כי זה מה שמצפה מהן מנהלת המתנ"ס. הן כבני אדם, שקופות. הן שם כי צריך להעסיק מנקות, ומי ינקה אם לא מי שנמצא בתחתית הסולם. כאשר הן פותחות את הפה בשלב מסוים, אנו רואים שהן לא סטריאוטיפיות בכלל. פשוט למה לדבר אם אין מי שישמע?

וורקו, דרך טיטי, מצליח לראות את השכונה כמקום אחר. הוא מצליח להרגיש שייך ולהיקשר לאנשים.

כאמור, מדובר בקומדיה, אך לאורך הסרט משולבים, לרוב בדרך אגבית למדי, אמירות עמוקות ולא פשוטות על החברה הישראלית בכלל ומצבה של האוכלוסיה האתיופית בתוכה בפרט. דוגמה לכך היא רגע קטן ולכאורה שולי בסרט בו טיטי ממהרת לעבודה, כשבשביל רצה אחריה אשה "לבנה" ועוצרת אותה כדי לשאול אם היא מעוניינת לעבוד אצלה כמנקה. היא אינה מכירה את טיטי, אין בסיטואציה שום דבר שמציג את טיטי כמנקה דווקא, פרט לתפיסה הבסיסית של האשה הזרה שמחפשת מנקה, שמניחה שכל אשה אתיופית זקוקה לעבודה מסוג זה.

"ליידי טיטי".

"ליידי טיטי". צילום: נחשון ארי קפלן.

דוגמה נוספת היא במתנ"ס עצמו, העובדים הם אתיופים אך המנהלת היא "לבנה" ובוועדה הבוחרת את העובדים אין אף אתיופי. אפילו העובדת האתיופית שאיננה מנקה אינה מקודמת, על אף תרומתה הרבה למתנ"ס. היא נשארת כל הזמן כעובדת זמנית ולא כעובדת עירייה מן המניין.

היחידה שמשתתפת בסדנת ההעצמה הנשית שאיננה אתיופית היא אשה רוסיה (סבטלנה דמידוב), אשר היתה ברוסיה מוסיקאית מוערכת. כאן היא מנגנת על אורגנית במתנ"ס. היא דמות מעליה אחרת מקבוצת עולים שסבלה לא מעט בעצמה מבעיות דומות, ומזכירה שהחברה הישראלית מתקשה להכיל קבוצות שונות.

אנסמבל השחקנים של הסרט הוא מופלא. לחלקם הגדול זהו הסרט הראשון בו הם משחקים. צביקה היזקיאס, שמשחק את וורקו/טיטי הוא בכלל רקדן. זהו תפקידו הקולנועי הראשון והוא מצליח לשאת את הסרט על כתפיו. טיטי שלו היא דמות כובשת לחלוטין. מצחיקה, חצופה, דעתנית ובסופו של דבר הופכת אותו לאדם טוב יותר.

"ליידי טיטי".

"ליידי טיטי". צילום: נחשון ארי קפלן.

את מושא אהבתו, מלסצ', מגלמת אחותה של הבמאית, אלזה עלמו. גם לה זהו תפקידה הראשון והיא מבצעת אותו בקסם רב כשהיא שובה את ליבו של וורקו ותוך כדי כך גם את לב הצופים.

גם שחקני המשנה נהדרים. את דודו של וורקו, יסאייס, מגלם בני גטהון. יסאייס משמש כאב הבית במתנ"ס וגר שם לאחר שנפרד מאשתו. גטהון מגלם אותו בעדינות רבה והופך אותו אולי לדמות האהובה ביותר עליי בסרט. את אמו של וורקו, זודיטו, מגלמת תהילה ישעיהו אדגה. היא מצליחה להפוך את דמותה הקומית של האם לכזו שלא צוחקים עליה אלא צוחקים איתה. היא דמות משעשעת, אך הכאב נמצא שם מאחור ומורגש. הדמות הקומית ביותר היא דמותו של גדי (בבירו טשלה בתפקיד מצוין). הוא חובר לקדוש, הפושע מתל אביב (בגילומו של אייל סלמה שגם עושה דמות משעשעת למדי) ועוזר לו לאתר את וורקו. בדרך הוא מתאהב בטיטי. טשלה מגלם דמות מוגזמת וקולנית מאוד, ולמרות שזה אולי לא נשמע כך, זה עובד לטובת הדמות המצויינת הזו.

"ליידי טיטי".

"ליידי טיטי". צילום: נחשון ארי קפלן.

את המוסיקה המקורית כתב דודוש קלמס, איש הדג נחש, והיא משתלבת מצוין עם השירים האתיופים המקוריים, שתורמים מאוד לאווירה.

היופי בסרט הוא האופן בו הוא מביט בשכונה ובתושביה בהומור עצמי וביקורת, אך גם בהרבה אהבה. האצבע המאשימה אינה מופנית לצד אחד, אלא לכולם כמי שתורמים להנצחת המצב הקיים (דוגמה לכך אפשר לראות בכך שפסגת השאיפות של מלסצ', שמוצגת כבחורה איכותית, היא להתחתן עם פקיד שבמקרה הטוב ניתן לומר עליו שהוא בינוני). מי שירצה יוכל רק להנות מההומור שבסרט. מי שיביט עמוק יותר, ימצא נקודות למחשבה ואולי, מי יודע, גם לשינוי נקודת המבט. סרט מקסים, לכו לראות.

ליידי טיטי (ישראל, 2018)
בימוי: אסתי עלמו וקסלר | תסריט: אסתי עלמו וקסלר | משחק: צביקה היזיקיאס, אלזה עלמו, תהילה ישעיהו אדגה, בנייה "בני" גטהוןבירו טשלה, לירית בלבן | מוסיקה מקורית: דודוש קלמס | צילום: זמיר נגה
הפצה: יונייטד קינג, החל מה-27.12.2018 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: