"האשמים" – ביקורת #1

מאת גיא ברמן מכליס
1 בפברואר 2019 בשעה 7:30
"האשמים". יאקוב סדרגרן.

"האשמים". יאקוב סדרגרן.

הסרט המבריק "האשמים" מוכיח פעם נוספת שהקלישאה "פחות זה יותר" עדיין לא מיצתה את עצמה.

סרט הבכורה של הבמאי גוסטב מולר מתנהל בחלל קטן – שני חדרים בלבד במוקד משטרה. לא רק שמדובר בחלל קטן, אלא ששאר האנשים שנמצאים שם מתפקדים על תקן של ניצבים. אסגר, הדמות הראשית, הוא למעשה הדמות היחידה בשני החדרים האלה שיש לה משמעות לסרט.

אנו מכירים כבר את הטריק הזה – אין לך תקציב? מצא לך סיפור שיכול להישען על כמה שפחות שחקנים ועל לוקיישן אחד. אבל פה מצליח מולר, שגם כתב את התסריט עם אמיל ניגארד אלברטסן, ליצור תחושה שאתה נמצא בהרבה יותר מקומות מאשר במוקד המשטרה.

הגיבור של הסרט הוא אסגר (יאקוב סדרגרן), מוקדן שכשאנו פוגשים אותו נראה לא סבלני במיוחד. אנו מגלים די מהר שאסגר אולץ להגיע לעבוד באופן זמני במוקד, לאחר שהושעה מהעבודה שלו כשוטר ברחובות. אנו לא יודעים מה הסיבה לכך, אבל אנו מבינים שלמחרת אמור להיות שימוע דרמטי בו ידונו במקרה שלו ושבו יקבע המשך דרכו.

"האשמים". יאקוב סדרגרן.

"האשמים". יאקוב סדרגרן.

המתח מהשימוע הזה ניכר בדמות. אסגר רק רוצה לסיים את המשמרת וללכת להתכונן ליום המחרת. אבל אז מגיעה שיחת הטלפון מאיבן (ג'סיקה דינאג'), שיחה שבמהלכה הוא מבין כי היא נחטפה על ידי בעלה וכי היא ברכב איתו. הבעל אינו יודע שהיא התקשרה למוקד וחושב שהיא מדברת עם הבת הקטנה שלהם. דרך תשובות של כן ולא אסגר מתקשר איתה ומבין שהוא חייב לעזור לה. מהנקודה הזו העלילה מסתבכת, תוך שאסגר נתפס יותר ויותר בסיפור החטיפה ומנסה לעשות את מה שהוא משוכנע כי הוא הדבר הנכון. הוא אף עושה דברים בניגוד להוראות מפורשות שהוא מקבל, כיון שהוא משוכנע שרק הוא מבין מה צריך לעשות.

יהיה זה עוול לסרט ולצופים אם אגלה יותר מזה, אבל רק אומר כי התסריט הוא מלאכת מחשבת של גילוי והסתרה, והסיפור לא מפסיק לרתק לכל אורכו.

"האשמים". יאקוב סדרגרן.

"האשמים". יאקוב סדרגרן.

יאקוב סדרגרן, שמגלם את אסגר, עושה תפקיד נפלא. למעשה כל הסרט ניצב על כתפיו. אין רגע בו הוא לא מופיע ולרוב אנו ממש צמודים אל פניו, מקשיבים איתו לשיחות שהוא מבצע, נצמדים דרך הבעותיו לאופן החשיבה והפענוח שלו, ומתקרבים אליו יותר ויותר. הוא הגיבור שלנו. הוא האדם שעושה את הדבר הנכון. סדרגרן מצליח להעביר כל כך הרבה תחושות – מתח, תקווה, יאוש, אמפתיה, סלידה – והכל לבדו.

או כמעט לבדו, זו תהיה ההגדרה המדוייקת יותר, שכן הוא נמצא לכל אורך הסרט באינטראקציה עם שלל אנשים דרך שיחות טלפון. אבל על אף שמדובר רק בשיחות טלפון, עבודת הסאונד המצויינת הופכת את השיחות והדמויות שמתקשרות לשחקני משנה לכל דבר. אנחנו שם עם איבן ברכב, כשהגשם ניתך על הגג והמגבים חורקים על החלון. אנחנו עם השוטרים שעוצרים חשוד, שומעים את פתיחת דלת הניידת, הצעקות לחשוד וכל שמתרחש. עבודת הסאונד מדגישה כל תנועה, רעש או צליל שקיים ועושה את זה בצורה כל כך טובה שהצופה מרגיש שהוא נמצא במקום ממנו מתקיימת שיחת הטלפון.

"האשמים".

"האשמים".

תרומה נוספת להעצמת המתח ועירובו של הצופה בסרט, נובעת מהפער בין השקט השורר במוקד המשטרה לבין עומס הרעשים והקולות הנשמעים ברגע שמתקבלת שיחת טלפון. הסרט משתמש במעט מאוד מוסיקה ונותן לרחשי החיים ה"טבעיים" להוות את פסקול הסרט.

מולר מצליח לקחת את כל המרכיבים הללו וליצור סרט מרתק ומותח יותר מרוב מותחני האקשן רוויי המרדפים והפיצוצים. תורמת לכך העובדה שהסרט קצר – 85 דקות בלבד. בזכות זה אין רגע מיותר אחד והסרט מהודק ומדויק.

הסרט זוכה להצלחה גדולה בעולם ובצדק. מדובר בסרט מתח אינטליגנטי ואינטנסיבי וזה לא עניין שכיח. לא נותר לי אלא להמליץ בחום.

דירוג: ★★★★½

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?