"דמבו" – ביקורת #3

מאת גל סדלינסקי
2 באפריל 2019 בשעה 8:00
"דמבו". אווה גרין.

"דמבו". אווה גרין.

"דמבו" החדש של דיסני הוא חידוש בגרסה חיה לסרט המצויר משנת 1941, כחלק מהמגמה של החברה להפוך את כל הקלאסיקות המצוירות שלהם לסרטים "חיים". לעומת החידושים הקודמים, הקשר בין העלילה המקורית לזו החדשה כללי בלבד. הפעם החיות לא מדברות (פילים מעופפים זה הגיוני, אבל מדברים? השתגעתם?!), ולכן בני האדם ממלאים תפקידים מרכזיים יותר. השפה הקולנועית של טים ברטון אפלה כהרגלה, ולכן קשה לי לומר שהסרט מתאים בכלל לילדים, מה שמותיר אותי לתהות למי הוא כן מתאים.

טים ברטון מרבה להשתמש באותם שחקנים בסרטיו, הוא יודע מה הוא אוהב. אבל הוא לא יכול להאשים אותי שכשהוא מראה חבורת עובדי קרקס שמונהגים על ידי דמות שמגלם דני דה-ויטו בסביבת העיצוב הייחודי שלו, זה מחזיר אותי ל"באטמן חוזר" (1991), בייחוד לנוכח קטר הרכבת המחייך, שמזכיר את האביזרים המעוותים של הפינגווין (דני דה-ויטו בתפקידו האגדי). הצילום הרחב של סצינות המציגות את העיצוב המקסים והמופלא שמאפיין כל כך את סרטיו נותר מרשים, גם אם ממוחזר. האנשים שחיים בשולי החברה הם הנושא האהוב על ברטון, ולכן החיבור לקרקס של דמבו טבעי כל כך.

השנה 1919, הולט פארייר (קולין פארל) הוא חייל ששב מהמלחמה הגדולה הביתה – לקרקס הנודד של האחים מדיצ'י, בו הופיע ביחד עם אשתו המנוחה בלוליינות סוסים. הקרקס שחווה קשיים כלכליים נאלץ למכור את הסוסים ששימשו את פארייר בהופעותיו ולקנות במקומם פילה אסייתית בהריון. פארייר שנותר אלמן וקטוע יד מקבל את הצעתו האדיבה של מקס מדיצ'י, בעל הקרקס (דה-ויטו), לטפל בפילים. חזרתו לשגרה מורכבת לנוכח קשיי ההסתגלות מחדש לילדיו, המיותמים מאם, מילי הסקרנית (ניקו פרקר) שרוצה להיות מדענית וג'ו התם (פינלי הובינס). כפי שייחלו, הפילה האסייתית ממליטה גור. כיוון שהוא נולד עם אזניים גדולות במיוחד, האכזבה מהדהדת עד לקופות הקרקס.

תקרית קטלנית שנגרמת על ידי אמו של הפיל הקטן עקב התעמרות של אחד העובדים מנחיתה מכה כלכלית לקרקס, שכדי לרכך אותה מדיצ'י מוכר אותה לסוחר פילים, וקורע בין האם לגורה. העניין שמוצאים האחים פארייר בפיל המשונה מתעצם כשהם מגלים שהאזניים הגדולות שלו מאפשרות לו לעוף באוויר. הם מחליטים להשתמש ביכולותיו כדי להרוויח מספיק כסף ולהחזיר אליו את אמו. הם חושפים בפני מדיצ'י את הסוד של הפילון, שכפי שתכננו, מנצל זאת בשביל רווח כלכלי. הפרסום הרב שמקבל הגילוי המדהים מביא איתו קהל שכמה לצפות בפלא. אך לא רק ציבור תמים מסתכל על הנעשה, אלא גם בעל פארק השעשועים וי.איי. ואנדוויר (מייקל קיטון, "באטמן", "בירדמן"), שלו תכניות מיוחדות בשביל הפיל המעופף.

"דמבו". מייקל קיטון.

"דמבו". מייקל קיטון.

התסריט הדל, שאולי אמור להיות מותאם לילדים, לא מאפשר לשחקנים עבודת דמות מורכבת, למרות שסיפורי הרקע שלהם, כעובדי קרקס נודד, לא ממש שגרתיים. קולין פארל מעט חיוור בתפקידו. אפילו אווה גרין ("החולמים", "המעון של מיס פרגרין"), שכהרגלה מהממת בכשרונה וביופיה, נראית קצת דהויה בתוך המשפטים השבלוניים שהיא צריכה לפלוט מהפה. היחידים שעוד מצליחים לעורר איזשהי תגובה הם דה-ויטו וקיטון, ותיקי ברטון (שניהם עם ארבעה שיתופי פעולה קודמים עם הבמאי). דה-ויטו קיבל את כל השורות המשעשעות וקיטון סוחף בתוך שגעון הגדלות של ואנדוויר. הדבר העיקרי שהיה מדהים בניקו פרקר הוא שהיא נראית כמו גרסה מוקטנת של אמה, השחקנית תנדי ניוטון.

שותפו הקבוע של ברטון בתחום המוסיקה, דני אלפמן, כתב מלודיות שמזכירות כל סרט שברטון הוציא אי פעם. אותה שירת מקהלה בקול גבוה שמשדרת טרגיות וקסם ביחד ממוחזרת גם כאן. מזל שהוא היה צריך לשלב אלמנטים מהפסקול של הסרט המקורי, שיצר מעט גיוון. האנימציה הממוחשבת יפהפיה ולרגע אפשר לשכוח שדמבו לא פיל אמיתי.

"דמבו".

"דמבו".

לצערי, הסרט ברובו איטי ולא ממש מעניין. במקום לקחת את הסרט למחוזות חדשים עם אפשרויות שנפתחו מההימנעות מהיצמדות לעלילה המקורית, בחרו להיצמד לתבנית הרגילה של סרטי ילדים. הבעיה היא שהוא גם לא סרט ילדים מוצלח במיוחד – הוא ארוך יחסית ואפל. אולי בני 10-12 הם החתך הדמוגרפי שברטון כיוון אליו?

דירוג: ★★☆☆☆

דמבו (ארה"ב, 2019)
בימוי: טים ברטון | תסריט: אהרן קרוגר | משחק: קולין פארל, אווה גרין,מייקל קיטון, ניקו פרקר, פינלי הובינס, דני דה'ויטו
הפצה: פורום פילם, החל מה-28.03.2019 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: