"פוקימון: הבלש פיקאצ'ו". קתרין ניוטון, ג'סטיס סמית'.
"פוקימון: הבלש פיקאצ'ו" הוא סרט שרואים את הפוטנציאל שלו לכל אורכו, אבל הוא לא מתממש אפילו לרגע אחד. מה שנשאר הוא סרט בינוני, משעמם יותר ממשעשע, כזה שמותיר את קהל הצופים אדיש.
אינני מאמין בטענה כי סרט שמתבסס על צעצועים/פארק שעשועים/סדרות טלוויזיה/קומיקס נידון לכישלון אמנותי, מפני שראיתי כבר סרטים ראויים מידיהם של יוצרים מוכשרים (למשל "הנוקמים: סוף המשחק" המופתי). הטריילר של "פוקימון: הבלש פיקאצ'ו" משעשע מאוד, נראה מבטיח מבחינה ויזואלית ומעניק תחושה כללית שמדובר בסרט מיוחד מאוד. ברם הטריילר הוא הדבר הטוב ביותר שאני יכול לייחס לסרט הזה, שאיני מצליח לפענח מי קהל היעד שלו.
יכול להיות שמי שמכור לעולם הפוקימונים ימצא בו דברים שאני לא מצאתי, אך איני יכול לשים את עצמי במקומו. הטריילר נתן תחושה שמדובר בסרט ילדים למבוגרים ולבני נוער. נכון, ככל הנראה תחושה זו נובעת מההיכרות המוקדמת שלנו עם קולו של ריאן ריינולדס (סרטי "דדפול" הנהדרים), המדבב כאן את פיקאצ'ו. דמותו של דדפול לחלוטין לא נועדה לילדים – היא גסה, בוטה ואלימה למדי – ואני מניח שכל מי שראה את הטריילר ציפה שבדיחות לא נאותות יופיעו גם כאן, אפילו במידה פחותה. אבל הן לא וניתן היה להבין זאת מראש אם הייתי בודק (הסרט דורג על ידי הצנזורה האמריקאית כסרט ילדים), אבל זאת אחת הבעיות של הצלחה גדולה כל כך כמו זאת של דדפול: היא נמצאת לך בראש באופן קבוע.
קביעת קהל היעד היא כנראה הבעיה הגדולה ביותר של הסרט. אם אנסה לומר מיהו קהל היעד שלו, נראה שאצמצם אותו לילדים בני 7 (6 גם אפשרי אם הם אמיצים) ועד 9. בני בן ה-11 כבר השתעמם בחלקים גדולים מהסרט. אני השתעממתי ברובו. זה נובע קודם כל מהעלילה השבלונית וחסרת העניין שלו. טים גודמן (ג'סטיס סמית'), בחור צעיר בן 21, יוצא לחפש את אביו הבלש שנעלם. לעזרתו מתייצב פיקאצ'ו, שהיה שותפו של האב. מסיבה שאינה מובנת להם, טים ופיקאצ'ו מבינים זה את זה (פוקימונים אינם מדברים בדרך כלל). יחדיו הם יוצאים למסע למציאת האב, כשבדרך הם יתקלו בשלל קלישאות תסריטאיות ובמעט מדי הומור או אקשן.
הקטעים המצחיקים ביותר מופיעים בטריילר. קטעי האקשן בסרט חסרי כל ייחוד. הבמאי, רוב לטרמן, מביא איתו את אותה בינוניות בה התפארו סרטיו הקודמים "צמרמורת", "מסעות גוליבר" וסרט האנימציה "מפלצות נגד חייזרים". הסרט כולו מרגיש כמו מוצר תעשייתי מהונדס, כזה שמשאיר לך טעם לוואי גדול בפה.
"פוקימון: הבלש פיקאצ'ו".
אבל יש גם משהו חיובי לומר על הסרט: הפוקימונים נפלאים. ראשית, פיקאצ'ו. אם יש סיבה לראות את הסרט, פיקאצ'ו הוא הסיבה. הדמות נראית ממש נפלא. האנימציה שלה נהדרת והיא הדמות היחידה בסרט שאתה באמת אוהב. חלק גדול מזה הוא כמובן האישיות הריינולדסית שיוצאת מגרונה. השילוב בין שניהם יוצר דמות שהייתי מעדיף לראות מופע יחיד שלה במקום את הסרט. גם הסיידקיק של פיקאצ'ו, פסיידאק, מוצלח ומשעשע מאוד. אך כסרט שמתרחש בעולם בו הימצאות פוקימונים היא דבר שבשגרה, שאר דמויות הפוקימונים נמצאים פחות מדי על המסך. במקום לתת להם מקום רב יותר בעלילה, מתעלמים מהם לאורך רוב הסרט והם משמשים כרקע.
השחקנים בשר ודם סבירים. אני מניח שהם עושים את הטוב ביותר עם מה שהתסריט נותן להם, אבל אין אף דמות מעניינת, מרגשת או מפותחת בסרט.
"פוקימון: הבלש פיקאצ'ו". קתרין ניוטון, ג'סטיס סמית'.
עולה השאלה למה הסרט יצא ככה. האם בעלי הזכויות והאולפנים הכתיבו תנאים רבים כל כך שלא ניתן היה להוציא תסריט ראוי, שיוכל להפוך את הסרט לפנטזיה משעשעת לכל המשפחה? אני בכלל לא בטוח בכך. התסריט עצל וחסר מעוף. נראה שמעט מאוד מחשבה הושקעה בלהפוך אותו לבעל ערך. כשנדרשים 4 תסריטאים כדי לכתוב תסריט כזה (דן הרמנדז, בנג' סאמט, רוב לטרמן ודרק קונולי), אפשר להבין שהיתה שם בעייה רצינית לאורך הדרך. לצערם של כל הצדדים הבעיה לא נפתרה.
בשורה התחתונה נשארנו עם סרט סתמי שנועד לקהל יעד קטן מאוד. סרט שיתאים לילדים, אבל ישעמם את ההורים. סרט שיתאים לחובבי הפוקימונים אבל ישאיר את שאר הקהל כשהוא בוהה בשעון בכל רגע שפיקאצ'ו לא נמצא על המסך. סרט שמפספס יותר מאשר הוא פוגע. סרט סתם.
דירוג: 
פוקימון: הבלש פיקאצ'ו (יפן, ארה"ב, 2019)
בימוי: רוב לטרמן | משחק: ריאן ריינולדס, ג'סטיס סמית', קתרין ניוטון, ביל ניי, קן ווטנבי | מוסיקה מקורית: הנרי ג'קמן | צילום: ג'ון מת'יסון
הפצה: טוליפ אנטרטיימנט, החל מה-09.05.2019 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: