"מלחמת הכוכבים 9: עלייתו של סקייווקר" – ביקורת #2: תחושה נוסטלגית חמימה

"מלחמת הכוכבים: פרק 9 - עלייתו של סקייווקר". דייזי רידלי.

"מלחמת הכוכבים: פרק 9 – עלייתו של סקייווקר". דייזי רידלי.

עוד לפני שעמוד תסריט אחד שלו נכתב, ניתן היה לצפות שהסרט "מלחמת הכוכבים: פרק 9 – עלייתו של סקייווקר" יאכזב כמות גדולה של אנשים. חרף הפגמים האמיתיים שיש בו, יש גם מספיק מה לאהוב. אפילו אם חוברו כאן קטעים רק לשם התרפקות נוסטלגית, אני כן אוהב את הדמויות הראשיות ורוצה לראות עוד מהן.

"מלחמת הכוכבים" היא סיפור אישי עבורי, ואי אפשר לדבר על פרק 9 מבלי לדבר על המשא הגדול שהוא נושא על גבו. לפני שנים רבות, בגלקסיה רחוקה רחוקה, יצא סרט עצמאי של יוצר עם חזון. היוצר ההוא רצה ליצור בסוף שנות ה-70 מערבון חלל שיתכתב עם הסדרות שהוקרנו בבתי הקולנוע כשהיה ילד. קראו לו ג'ורג' לוקאס. הוא כבר עשה סרט אמנותי ("THX-1138") שזכה לביקורות טובות וסרט התבגרות שיצר ז'אנר שלם ("אמריקן גראפיטי"), אבל אף אחד לא הצליח להבין מה הוא רוצה לעשות עם סרט המוזר הזה ומה זו השטות הזו שנכנסה לו לראש. סביבו היו במאים מכובדים כמו פרנסיס פורד קופולה ומרטין סקורסזה שניסו להסביר לו עד כמה חבל על הזמן שהוא משקיע בסרט הילדים הטיפשי הזה. אבל היה לו שם גם חבר בשם סטיבן שפילברג שאמר לו שזה הולך להיות להיט מטורף. וכך אכן היה.

כשהייתי ילד לא הכרתי עולם שבו טרילוגית "מלחמת הכוכבים" לא נמצאת בו במקום מרכזי. זה נכון שקל לרדד את תרומתו הקולנועית של לוקאס וללכת למקום של המרצ'נדייז כתרומה המרכזית שלו לעולם הקולנוע (ולראייה – ביתי היה מלא בבובות ומודלים של חלליות, בקומיקס, ספרים וקלפים). אבל זה חוטא לאמת, כי זה היה הרבה יותר מזה. קשה אולי לדור שלא ראה את הסרטים בזמן אמת להבין, אבל לא היה דבר דומה לסרטים האלה. לוקאס אולי שאב רעיונות ממקורות רבים, אבל הצליח ליצור אפוס שעמד בפני עצמו וסיפר את אותו סיפור נצחי של מלחמת האור בחושך בצורה סוחפת ובכישרון רב. והיה גם את הריסון פורד שהפך בזכות הסרט לכוכב ולאחר מכן כל סרט שהיה לו את הריסון פורד לא יכול היה לטעות.

רק שנים רבות מאוחר יותר, עמוק בתוך שנות ה-20 שלי, גיליתי שיש אנשים בני גילי שמעולם לא ראו את הסרטים האלה כילדים. כשהפצרתי בהם לראות אותם, הם לא מצאו בהם משהו מיוחד שראוי לציון. זה היה לי מוזר מאוד. ואז ג'ורג' לוקאס החליט שהוא רוצה במו ידיו לחרב את הסרטים והתחיל להוציא גרסאות חדשות שונות שבכל אחת מהם הוא מחליף איזו אוזן שנראית פחות טוב כי בזמנו לא היתה לו הטכנולוגיה, באהיל בעל נצנצים שהמחשב מאפשר לו לעשות טוב יותר כיום. חלק מהיופי של הסרטים ההם היה חוסר השימוש במחשב. קיבלת בהם את הטוב עם הרע, דברים שנראו מדהים, לצד דברים שנראו פחות מדהים, אבל הקסימו לא פחות. ככה זה בחיים. ההתעסקות שלו עם זוטות ושינויים קוסמטיים מטופשים ועריכות מחודשות לסצינות קיימות הפכו את הסרטים למושא ללעג והפכה את זכרם למעט חמצמץ. גם היום, למרות שלוקאס כבר לא קשור ל"לוקאספילם", בגרסה החדשה של הסרט הראשון שעלתה בדיסני פלוס שוב ערכו מחדש את הקטע בו גרידו והאן יורים אחד בשני.

לתחושת המיאוס לא עזרה טרילוגיית הסרטים החדשה שכתב וביים לוקאס לפני 20 שנה. מאז ומתמיד, כך סיפר, הוא ראה את הסרטים כשלוש טרילוגיות שיחד מספרות את סיפורו של אנקין סקייווקר והפיכתו מעלם חמודות בעל כוחות ג'דיי לדארת' ויידר המאיים בעל כוחות הסית'. אולי זה נכון, אני לא רוצה לפקפק בלוקאס. הטרילוגיה החדשה שאותה ביים היתה כל מני דברים, אבל היא לא היתה סרטי "מלחמת הכוכבים". מבחינה ויזואלית הוא נשען על אסטתיקת מחשב שהיתה כל כך זרה לאסטתיקה המקורית. גם הקצב והתפתחות הסיפור היתה מוזרה מאוד.

את מה שסיפר בצורה עילגת על פני 3 סרטים בין 1999 ל-2005 יכול היה לספר באופן מוצלח בהרבה בסרט אחד. יש לי חיבה רבה לטרילוגיה הזו; אני חושב שהיא מהנה בדרכה. היא פשוט לא קשורה לטרילוגיה שקדמה לה. זה גם השלב שהתעייפתי מ"מלחמת הכוכבים". לוקאס שחק את הזיכרון הטוב והנוסטלגיה שהיתה בי לסדרה. סרטים אחרים מילדותי בשנות ה-80 המשיכו להוות חלק בלתי נפרד מאהבתי הקולנועית, אבל "מלחמת הכוכבים" הפכה יותר לזיכרון מאשר לאהבה.

בשלב הזה התחושה היתה שכמוני, המעריצים הוותיקים מאסו בלוקאס ובניסיון שלו להרוס את זכרונות הילדות שלנו. אבל ללוקאס היה עוד קלף בשרוול. בשנת 2012 הוא מכר את "לוקאספילם" ל"דיסני", או כמו שאנשים ברחבי העולם אוהבים להתייחס לחברה בימינו: לאימפרית הרשע. "דיסני" מיהרו להודיע על הפקת טרילוגיה חדשה.

"מלחמת הכוכבים: פרק 9 - עלייתו של סקייווקר". דייזי רידלי.

"מלחמת הכוכבים: פרק 9 – עלייתו של סקייווקר". דייזי רידלי.

לסרט הראשון גויס ג'יי ג'יי אברמס. לא חשבתי שיש מתאים ממנו. אברמס הוא יוצר מוכשר מאוד בעל יכולות מוגבלות. סרטיו אינם מקוריים, הם גם לא מנסים להיות. סרטיו נשענים על נוסטלגיה. הוא מנסה בסרטיו להחזיר את הצופים אל אותה תחושה שהיתה להם כשצפו בסרטים בנעוריהם, מאמצע שנות ה-70 עד אמצע שנות ה-80. זה בדיוק מה שהוא עשה ב"פרק 7- הכוח מתעורר". הוא לקח את כל המאפיינים שיכול היה לחשוב עליהם מהטרילוגיה המקורית והפך אותם ליצירה מרגשת שמצליחה לפרוט על המיתרים הנכונים. לא באמת באנו אל הסרט כדי לראות עולם חדש נברא. רצינו את לוק וליאה והאן וחרבות אור, והם היו שם. וגם היו עוד כמה אנשים שעדיין לא הבנו מה הם רוצים בדיוק אבל קיווינו לטוב.

ואז בא לסרט השמיני ריאן ג'ונסון. ג'ונסון בא לעבוד. חברים, הוא אמר, אברמס נתן לכם מה שרציתם אבל חלאס, כמה אפשר עם המיתולוגיה הזו. אז הייתם בני עשר, היום אתם בני 50, בואו ננער אותה קצת. מבחינת המעריצים האדוקים הוא עשה דברים שהם התקשו לקבל. כל אחד יכול להיות ג'דיי? הכוח נמצא בכולנו? כל אחד מצא משהו משלו לא לאהוב בסרט ההוא. אחד הקונצנזוסים היו הפורג, אותם ציפורים קטנות שהופכות את צ'ובאקה לצמחוני. האיווקס היו אחלה, אבל פורגס? זה כבר יותר מדי. היו עוד דברים, כמובן.

אני אהבתי את הכול. "פרק 8- אחרוני הג'דיי", הטוב בטרילוגיה הנוכחית ובמקום השלישי בדירוג הכולל של "מלחמת הכוכבים", העז לתקוע סיכה בחשיבות העצמית של הסרטים והמיתולוגיה, תוך שהוא מנסה לעשות דברים חדשים. הוא הפך את ריי לדמות מופלאה, כזו שעולה בכמה רמות על כל מה שלוק היה בצעירותו. מערכת היחסים בינה לבין קיילו היתה מבריקה והכניסה עומק ורגש. ובנוסף, הסצינה האחרונה של הקרב על כוכב המלח היתה אולי היפה ביותר בכל סרטי הסדרה. השינויים הללו, בניגוד למה שרבים חשו, היו מאהבה.

"מלחמת הכוכבים: פרק 9 - עלייתו של סקייווקר". אדם דרייבר, דייזי רידלי.

"מלחמת הכוכבים: פרק 9 – עלייתו של סקייווקר". אדם דרייבר, דייזי רידלי.

אבל, אבוי, המעריצים הקולניים לא היו מוכנים לקבל פגיעה במותג. אני מדגיש הקולניים, כי אני מכיר הרבה מאוד אנשים שממש אוהבים את הסרט הזה. ועדיין, מי שצועק משפיע. גם ההכנסות היו רק מיליארד ושלוש מאות מיליון, שזה לא מעט כמובן (בעשיריה השנייה של הסרטים הכי מצליחים אי פעם) אבל פחות ממה שציפו וכמעט חצי מהסרט של אברמס.
הגלקסיה כמרקחה. מה עושים? נכנסים ללחץ. מתחילים לעבוד עם אנשים ולא מרוצים מהם. ואז מצניחים חזרה את ג'יי ג'יי. הוא הצעיד את הסרט הראשון בטרילוגיה הנוכחית אל המיקום הרביעי ברשימת הסרטים המצליחים ביותר בכל הזמנים, הוא בטח ידע מה לעשות. וכדי לעזור לו, נשאיר לו חלקים ממה שהכינו הכותבים הראשונים ונצמיד לו את אחד הכותבים הגרועים ביותר שעובדים היום, כריס טריו, שאחראי לתסריטים 'המבריקים' של "באטמן נגד סופרמן" ו"ליגת הצדק", בין השאר.

לאברמס לא היה סיכוי לצאת מנצח עם הסרט הזה. ג'ונסון הביא את הסדרה לנקודה שמנוגדת לכל מה שאברמס מאמין בו. כדי להצליח לספר סיפור כפי שהוא חושב שצריך, כזה שיצליח לסגור סדרה שלמה ולספק למעריצים את הנוסטלגיה שלהם, הוא היה צריך לשבור את כל מה שעשה ג'ונסון. והוא עשה את זה. חוץ מהפורגס, הם נשארו.

טלאי נוסטלגיה חמימים

וכך הגענו אל הסרט החדש והוא רחוק מלהיות מושלם. ראשית, אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש לו תסריט בעייתי מאוד. יש בו דיאלוגים בעייתיים שנשמעים לעתים קרובות כמו דקלום של דף המסרים של המורדים/הכוח/הסית' (מחקו את המיותר): יש תקווה, אין תקווה, יחד נצליח, לבד ניכשל ועוד ועוד ועוד. הם כתובים בפאתוס גדול, אך נאמרים באדישות רבה.

"מלחמת הכוכבים: פרק 9 - עלייתו של סקייווקר". אדם דרייבר.

"מלחמת הכוכבים: פרק 9 – עלייתו של סקייווקר". אדם דרייבר.

אבל זה הרבה מעבר לדיאלוגים. לעתים נראה שאברמס אפילו לא מנסה לספר סיפור. פעמים רבות הסרט מרגיש כטלאים שחוברו יחד כשלכל אחד יש עניין פונקציונאלי אחד בלבד: נוסטלגיה. יש חוסר היגיון פנימי בסרט, יש חורים ויש גם קטעים שהצופה ממש מרגיש שהוא חווה בהם דז'ה וו.
אחד הדברים שהכי הפריעו לי בו היא שאין בו תחושת דחיפות, תחושה של סכנה או מרוץ נגד הזמן, התחושה שאם לא ננצח את הצד האפל הכול אבוד. לא נכנסתי לסרט עם ציפייה לכישלון המורדים, אבל היה יכול להיות נחמד אם הייתי מרגיש שהם לפחות מתאמצים ולא סתם נלחמים כי זה מה שכתוב בתסריט.

אך חוויית הצפייה שלי הובילה בסוף להבנה כי על כל דבר רע שאפשר לומר על הסרט, אי אפשר שלא לשפוט אותו גם על סמך התחושה הפנימית החמימה שהוא משרה פעמים רבות על הצופה. חלק זה אכן אך ורק טלאי נוסטלגיה, אבל נובע הרבה מתוך העובדה שלמדתי לאהוב את הדמויות הראשיות ואני פשוט רוצה לראות עוד מהן. בנוסף, יש בסרט רגעים מרגשים בין ריי לקיילו, שמערכת היחסים ביניהם מתהדקת והופכת להיות הדבר היפה ביותר בטרילוגיה הזו.

ריי (דייזי רידלי) עוצמתית ומרשימה. היא משכנעת ביכולותיה לשלוט בכוח על כל גווניו. קיילו (אדם דרייבר) ממשיך להתמודד עם הפיצול שבו באופן מעורר הערכה. אם בסרט הראשון בטרילוגיה היה מדובר בילד מפונק ונודניק, הדמות שלו התבגרה והפכה למעניינת מאוד. אוסקר אייזק המעולה בתפקיד פו לא מקבל תפקיד גדול מספיק, אבל הוא שחקן כל כך מקסים שכל רגע איתו הוא כיפי והכימיה שלו עם פין (ג'ון בויגה) מייצרת צמד שנעים לראות יחד.

"מלחמת הכוכבים: פרק 9 - עלייתו של סקייווקר". ג'ון בויגה, אוסקר אייזק, דייזי רידלי.

"מלחמת הכוכבים: פרק 9 – עלייתו של סקייווקר". ג'ון בויגה, אוסקר אייזק, דייזי רידלי.

בסופו של דבר, הדבר שהפך את הסרט הזה לאהוב עליי כרוך בהחלטה מרשימה ומעניינת מאוד שאברמס לקח. זה לא ספוילר, כיון שזה מופיע בטריילר ובכתוביות הפתיחה, לכן אפשר לספר שפלפאטין חזר כדי להחזיר לעצמו את השליטה. המהלך שאברמס מבצע כאן הוא סוג של שיר אהבה לג'ורג' לוקאס. זה נכון במיוחד בסיומו הנפלא של הסרט. לוקאס, כשעשה את הטרילוגיה השנייה שלו, זו שסיפרה על אנאקין, הפך את הסיפור של 6 הסרטים לסיפורו של אנקין וילדיו, סיפור על משפחה שמתמודדת עם הטוב והרע שהכוח מביא. על ידי המהלכים שעושה אברמס בסרט זה, הוא מצליח ליצור מהלך רציף מפרק 1 ועד פרק 9 שמספר סיפור מורכב אף יותר על משפחות, מטען משפחתי, מטען מיתולוגי ואחריות אישית. המהלך שהוא עושה עם פלפאטין אינו מושלם ואפשר היה להפוך אותו לאלגנטי יותר, אך גם אם הסרט החדש עמוס פגמים, הדבר הזה לבדו הופך אותו לראוי והופך אותו לסרט שכל מעריץ של "מלחמת הכוכבים" צריך לראות.

"מלחמת הכוכבים: פרק 9 - עלייתו של סקייווקר".

"מלחמת הכוכבים: פרק 9 – עלייתו של סקייווקר".

אני לא יודע אם מישהו פתאום יחליט שיש טרילוגיה חדשה שחייבים לעשות כי עדיין לא סיפרו את סיפורה של בת הדודה של סבתו של לוק מצד דודו השלישי, אני יכול רק לקוות שלא. שושלת סקייווקר היתה צריכה לנוח כבר ב-1983 אבל אם לא היתה ברירה והיו חייבים להעלות אותה מהאוב, אני חושב שהטרילוגיה הזו עשתה איתה חסד, והסרט הזה מאפשר לה להסתיים בכבוד.

דירוג: ★★★★☆

מלחמת הכוכבים: פרק 9 – עלייתו של סקייווקר (ארה"ב, 2019)
בימוי: ג'יי-ג'יי אברמס | תסריט: ג'יי-ג'יי אברמסכריס טריוג'ורג' לוקאס | משחק: דייזי רידליאדם דרייברג'ון בויגהאוסקר אייזקקלי מארי טראן
הפצה: פורום פילם, החל מה-18.12.2019 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?