"הפסטיבל של ריפקין" – ביקורת #1: וואלס שון לא מחזיק תפקיד ראשי

מאת יונתן גת
"הפסטיבל של ריפקין". לואי גארל, ג'ינה גרשון, וואלאס שון.

"הפסטיבל של ריפקין". לואי גארל, ג'ינה גרשון, וואלס שון.

פסטיבל ירושלים 2021 – לא קל להפריד בין יצירה של אומן לבין חייו הפרטיים, בוודאי עם השערוריות המטורפות והקשות שאופפות אותו, כמו במקרה של וודי אלן (או ההומופוביה של מאיר אריאל, הכהניזם של אריאל זילבר, האנטישמיות של דוסטוייבסקי ועוד). אבל בא לי לנסות. אני אקדיש את הביקורת הזו לסרט עצמו. "הפסטיבל של ריפקין" הוא לא סרט טוב. אבל יש כוכבית לטובה שאגיע אליה בהמשך.

הסרט עוסק במרצה לקולנוע שמגיע לפסטיבל סרטים יחד עם אשתו, שכן היא היח"צנית של האירוע. תוך כדי הוא מרגיש את הריחוק שלה ממנו והתקרבותה לבמאי צעיר ומבטיח. במהלך הפסטיבל הוא חולם חלומות קולנועיים עם ציטוטים משלל מאסטר-פיסים, שמשקפים את מצבו העגום, או לחילופין מעורר התקווה.

הסיבה הראשונה שהסרט לא טוב היא וואלס שון. שון (שכולכם מכירים אותו כוויזיני הנפלא ב"הנסיכה הקסומה") הורג את הסרט. תמיד חשבתי שהוא שחקן מצוין, אבל צריך לומר את האמת – שון לא באמת יכול להחזיק תפקיד ראשי. הוא קריקטורלי מדי וחד ממדי. במקרה של הסרט הזה, הוא ממש מגזים את הטקסט ובכלל, נראה שלא במיטבו. לא שהאחרים טובים ממנו. אלנה אנאיה ממש רעה בתפקיד הרופאה, ג'ינה גרשון סתמית ואנריקה ארסה על הפנים. וכך, כל הקאסט הנוסף, פרט לכריסטוף וולץ, שלא יכול לשחק רע גם אם יחזיק את דפי הטקסט מול המצלמה ויקרא מהם.

"הפסטיבל של ריפקין". וואלאס שון, אלנה אניה.

"הפסטיבל של ריפקין". וואלס שון, אלנה אניה.

הסיבה השנייה היא כמובן וודי אלן עצמו. אלן תמיד אומר שהטיימינג זה הכל. בסרט הזה הטיימינג בהחלט הורס הכל. כל תזמון הסצנות מפוספס לגמרי ונחרב על ידי עריכה איטית והחלטות לא נבונות של צילום שמשאיר אותנו משועממים. צילומי טו-שוט ארוכים, ללא הצדקה, משאירים את הדיאלוגים הקומיים יבשים, עם אפס אנרגיה ועוד כהנה וכהנה, מה שמעיד על בימוי עייף.

פה ושם יש בדיחות אלניות מצוינות: אשתו מחניפה לבמאי הצעיר: "אתה יודע שהוא זכה בפרס ראשון בפסטיבל קולן בגרמניה?" וואלס שון: "כל הכבוד! זו לא העיר שבה נולד אייכמן?" חוץ מכמה כאלה – הבדיחות חלשות עד חביבות במקסימום וזהו.

"הפסטיבל של ריפקין". לואי גארל, ג'ינה גרשון, וואלאס שון.

"הפסטיבל של ריפקין". לואי גארל, ג'ינה גרשון, וואלס שון.

אבל! בסרט יש כמה רגעים מקסימים ממש. כשוואלאס שון מחבר את חייו לסרטי המופת שאלן כל כך אוהב: הוא מוצא את עצמו בסרט "שמונה וחצי", ב"עד כלות הנשימה", "ז'יל וז'ים", "פרסונה" (פתאום הם מתחילים לדבר שוודית) ועוד. הסרט הופך להיות תחנות תרבות ענקיות שבהן עבר הבמאי ואנחנו חלק מהמסע הזה. זה מעט מגושם, אבל באול אין אול – זה מרגש.

וודי אלן בן ה-86, הוא הקוסם הזקן שכבר רואים לו את המטפחות מהשרוול. לפעמים זה מעציב. אבל היי, זה הקוסם שאהבנו במשך כל כך הרבה שנים (למי שאהב, כן?) וקשה שלא לזכור לו את זה. יודעים מה? גם לקוסם זקן יש את הקסם שלו. גם אם הקלפים נופלים לו. ועדיין, כן, עדיין – הוא מצליח פה ושם לשלוף שפן ולהפתיע.

"הפסטיבל של ריפקין". אלנה אניה, וואלאס שון, וודי אלן.

"הפסטיבל של ריפקין". אלנה אניה, וואלס שון, וודי אלן.

אז זה לא סרט שעליו אמליץ למי שרוצה לראות לראשונה סרט וודי אלני. אבל יש רעים ממנו, כמו "יום גשום בניו יורק", "קסם לאור ירח", מלינדה מלינדה", "כל דבר אחר" ועוד. לא מן הנמנע שזה יהיה סרטו האחרון ואם אכן כך – זה לא יהיה נורא כל כך. הוא בהחלט מסכם את המסע הקולנועי שלו על הפלנטה הזו ומשאיר אותנו עם חיוך ונוסטלגיה.

דירוג: ★★★☆☆

הפסטיבל של ריפקין (ספרד, ארה"ב, 2020)
בימוי: וודי אלן | תסריט: וודי אלן | משחק: וואלס שוןג'ינה גרשוןאלנה אנאיהלואי גארלסרגיי לופזכריסטוף וולץ | צילום: ויטוריו סטוררו
מוקרן במסגרת פסטיבל ירושלים 2021. קדימון:

יואל

מבקר חצוף וזחוח.
הלו! זה וודי אלן.
ומי אתה?
טמבל.

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?