"מכסחי השדים: החיים שאחרי" הוא סרט שכולו מהול בנוסטלגיה לחובבי הסרט מ-1984, סרט נהדר שראיתי אין-ספור פעמים בילדותי/נעוריי ואוהבים מאוד להזכיר אותו בסרטים ובסדרות אמריקאיים.
אייבן רייטמן ביים את "מכסחי השדים" באמצע שורה של קומדיות מצליחות עד 1990, כולל "תאומים" ו"שוטר בגן ילדים" עם ארנולד שוורצנגר. הסרטים הבאים שלו פחות הצליחו ובשנים האחרונות הוא מתמקד בעיקר בהפקה. את "מכסחי השדים: החיים שאחרי" ביים בנו ג'ייסון רייטמן, שזוכה להערכה גדולה מאביו עם הסרטים שהוא מביים, וכוללים את "ג'ונו" ו"תלוי באוויר". כמוהם, יש בסרט הנוכחי משהו אמין ויפה ביחסים בין הדמויות, ליהוק מוצלח וכולם משחקים טוב.
קאלי (קארי קון, שגילמה את אחותו של בן אפלק ב"נעלמת") וילדיה טרוור בן ה-15 (פין וולפהארד מהסדרה "דברים מוזרים") ופיבי בת ה-12 (מקנה גרייס, מכל מיני סדרות בשנים האחרונות) נאלצים לעזוב את דירתם ועוברים לגור בבית המוזנח של אביה של קאלי שרק נפטר ולא היה בקשר איתה. על אף שמדובר בסאמרוויל, אוקלהומה, הילדים במקום מייצגים את כור ההיתוך האמריקאי: שחורה, אסייתי, לטיני שחובה להציג בכל סרט חדש, אבל הגיבורים הם לבנים, אל דאגה.
פול ראד המקסים כתמיד מגלם מורה בתיכון שמתאהב בקאלי. הוא וקון נהדרים, וכשהם יחד כיף לראות אותם, אך המבוגרים בתפקידי משנה, ואת עיקר הבמה תופסים טרוור ופיבי, עם עדיפות קלה אליה, החכמה (כפי שאפשר להבין מזה שהיא מרכיבה משקפיים ויש לה לוח שחמט בחדר). היא מוצלחת בתפקיד הנכבד שהושם על כתפיה.
האקספוזיציה ב"החיים שאחרי" ארוכה ואטית, עם הרבה אווירה של החיים בעיירה שכוחת-אל באמצע שום מקום בארה"ב, שגם בה הנוסטלגיה היא סוג של מציאות (כולל דיינר עם מלצרים על גלגליות). לוקח לעלילה הרבה מאוד זמן עד שמגיעים לרוחות רפאים ולכיסוחן, עד שלפעמים אפשר לשכוח שמדובר בסוג של סרט המשך.
יש הומור והרבה אנושיות אבל קשה להגדיר את הסרט כקומדיה. מתעלמים לחלוטין מסרט ההמשך מ-1989, שלא היה טוב כמו הסרט הראשון, ומ"מכסחות השדים" שלא היה מוצלח (ולא הוביל לסרטי המשך משלו). בסרט משתמשים לא רק בציוד של מכסחי השדים המקוריים, גם שואלים מונחי יסוד בעלילה, גוזר, שומר השער ועוד (Gozer, gate-keeper, key master יהיו כולם מוכרים ליודעי חן) ואפילו את השמלה המוזהבת של סיגוורני ויבר מהחלק האחרון של הסרט מ-1984.
אפשר היה להסתפק בפחות צילומי תקריב של לוחית הרישוי של הרכב המפורסם (ecto1), יש הופעת אורח לא ברורה של ג'יי-קיי סימונס (שחקן קבוע בסרטיו של ג'ייסון רייטמן), והרבה יותר מדי שאלות שאסור לשאול: איזה מין חברים טובים כל כך לא מסוגלים לקבל הסבר של חבר ותיק ומלומד? למה שמישהו ישפוך את לבו ככה בשיחת טלפון עם מישהי שהוא לא מכיר? מאיפה פיבי יודעת פתאום את כל המונחים הנכונים לכיסוח שדים ומה צריך לעשות כדי ללכוד את הרוחות עם הציוד? התשובות האפשריות: "מה זה חשוב? זה סרט, זה לא צריך להיות מציאותי, יש פה רוחות רפאים" לא מספיקות. אי אפשר לפטור הכול ב"זה מגניב", "זה לא חשוב" כי גם באגדות ובפנטזיות צריך לדבוק בהיגיון מסוים ולהימנע ככל האפשר מחורים גדולים מדי בעלילה. ברוב המקרים כאן מסתפקים ב"נוסטלגיה" כהסבר היחיד וזה לא משכנע. כמו, למשל, הופעת אנשי מרשמלו קטנים בסופרמרקט, ומאוחר יותר משום מקום הם צצים שוב בלי שום סיבה רק כי בא להם. וזה הכול, כמובן, שאלה של מינון, כמות הדברים שצריך להתעלם מחוסר ההיגיון שיש בהם.
אם היו מתבססים על נוסטלגיה כדי להביא קהל זה בסדר, אבל בסרט אין מספיק דברים מעבר לכך, חדשים או מקוריים, כדי להצדיק את קיומו מלבד לשמש כמעין גשר בין הסרט בכיכובם של ביל מורי ודן אקרויד לסרט הבא אודות חבורת מכסחי השדים הצעירה שמוצגת בסרט הזה.
יש קטע במהלך כתוביות הסיום חסר פואנטה ומיותר לחלוטין, ובסוף הכתוביות יש עוד קטע ארוך יותר שמכוון לסרט המשך בצורה לא מלהיבה במיוחד (אולי בו יופיע בתפקיד אורח ריק מוראניס, שמסרב בתוקף לכל הצעה בשנים הרבות מאז פרישתו).
דירוג:
מכסחי השדים: החיים שאחרי (ארה"ב, 2021)
בימוי: ג'ייסון רייטמן | תסריט: גיל קינן, ג'ייסון רייטמן, דן אקרויד, הרולד ראמיס | משחק: מקנה גרייס, פין וולפהארד, פול ראד, קארי קון, לוגאן קים, אנני פוטס, ביל מורי, סיגורני וויבר | צילום: אריק סטילברג
הפצה: פורום פילם, החל מה-18.11.2021 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: