ביקורת טלויזיה: אבידות ומציאות (ערוץ 2)

הכל מרגיש ב"אבידות ומציאות" מדויק ועשוי היטב. אבל בכל זאת הכל מרגיש מקולקל.

אחרי "אהבה זה כואב", הציפיות מדנה מודן ושבי גביזון היו אדירות אצלי. הצמד הזה מקורי וחדשני, ואפילו מצחיק ומענין. אבל עם הציפיה באה האכזבה, בדמות "אבידות ומציאות".

הכל ב"אבידות ומציאות" מרגיש נכון, מדויק, עשוי היטב. הכל, פרט לזוג שמככב במערכה הראשונה של הסדרה. התסריט של מודן-גביזון פורש בפנינו זוג ישראלי וולגרי ומזעזע, סטייל הישראלי העצבני, במערכת יחסים בוגדנית מחוץ לנישואין של שניהם לאנשים אחרים. הזוג הזה מצליח לקלקל את כל הסטייל האיטי ומסקרן שיש לסדרה, המובהק בצורה בלתי רגילה בבימוי של גביזון, יחד עם המשחק המעולה של אלון אבוטבול ושרה אדלר.

תמרה (מיה דגן) היא אישה נשואה, שבוגדת בבעלה עם ברי (ליאור אשכנזי), שגם לו יש אישה ואפילו ילדים. אבל מסתבר היחסים בין ברי ותמרה הם לא הדבר הכי מופלא שקיים, ומערכת היחסים המכוערת של שני חמומי המוח הללו עולה בכל פעם על שרטונים והזוג לא מצליח להגיע לשלווה ביחד. אבל גם בבית מסתבר שהחיים שלהם לא מסתדרים נהדר. בעלה של תמרה, דודי (אלון אבוטבול), מתחיל לאט לאט להתאהב באחותה הקטנה של תמרה, מיה (שרה אדלר). גם מיה מתחילה להרגיש אותו הדבר כלפי דודי, אך מנסה להתכחש לאהבה הגואה בה ומנסה להתאהב בחבר ילדות שלה, גילי (זהר שטראוס).

אבוטבול ואדלר הם ליהוקים מעולים לסדרה הזו. אבוטבול לא השתנה יותר מדי מאז "האסונות של נינה" שגם אז ביים אותו גביזון, אבל גם פה האיטיות החביבה שלו מתאימה כמו כפפה לתפקיד הבעל העיוור לבוגדנותה של אשתו. כהעתק מדויק שלו, גם אדלר – בוגרת סרטים אמריקאים וצרפתים, ואפילו מועמדת לפרס האוסקר האירופי – מקסימה עם האיטיות בקולה, המראה החינני, והמבטים המשתהים.

אפילו מיה דגן מצליחה להרשים עם המשחק שלה בסדרה, למרות הדמות הוולגרית ומעצבנת שנתנו לה. ליאור אשכנזי לא הולך רחוק מדי, ופעם נוספת מגלם את המאהב האסור, הזה שמנפנף בחיוכיו לא מעט, אך גם חמום מוח כשהוא רוצה.

גביזון מביים יצירת אמנות שמופרת בידי שתי דמויות קלוקלו. קשה להעמיד את הסדרה כולה למשפט שדה קשוח כזה, ואם פשוט היה אפשר להתעלם מהסצינות האלימות ורבלית של אותן שתי דמויות, היה פשוט תענוג לצפות בסדרה. קשה להביט באותן סצינות ולומר שאלו דמויות אמיתיות מהחיים, והמציאות משתקפת דרכן.