"אבו עומאר" – ביקורת: סיפור טוב בסרט ביכורים בוסרי

מאת דוראל אלטרס
"אבו עומאר". שני ורצ'יק, קייס נאשף.

"אבו עומאר". שני ורצ'יק, קייס נאשף. צילום: מתן בללתי.

"אבו עומאר" הוא סרט הביכורים של הבמאי רוי קריספל וככזה, בהחלט ניתן לחוש בו גולמיות בוסרית. למרות כך נושא הסרט והקונפליקטים העולים מתוכו הם תרגיל קלאסי בתסריטאות טובה. עם שעון זמן מתקתק, הלחץ הלאומי מגולם בגוף הפרטיקולרי וגבולותיה של האנושיות בין המחסומים מתגלה באופן המובהק ביותר.

סלאח (קייס נאשף, "אננדה") אביו של עומאר בן השנתיים תקוע בגבולות ישראל יחד עם גופת בנו הפעוט, עומאר נפטר מסיבוך מולד בלב ואביו סלאח מנסה להביאו לקבורה ליד משפחתו, בעברה השני של הגדה. הסיבוך הזה – בלב – יפנה אותנו ללב תוצאות הסכסוך, אשר היה שם, כמו ברגע לידתו של עומאר – גם ברגע לידת ארצנו. המעברים אל צידה השני של הגדה, כראוי לתסריט טוב, סגורים בשל מתיחות וסלאח מוצא את עצמו מסתובב תפרן, עם תיק (אירוני) של בית"ר ירושלים ובתוכו גופת בנו הקטן. סיפור שמתחיל באופן שכזה עבור שב"ח כבר נועד לדרך לא פשוטה.

החום הלוהט לוחץ וסאלח אבוד בין מעברי גבול, עם סצנות לא פשוטות לצפייה סאלח מוצא את דרכו לאואזיס מקומי לצורת מרכז מסחרי מיושן ושם, תחת המזגן, ברגע שנדמה כשפוי, הוא פוגש במירי (שני ורצ'יק) בחורה ישראלית הריונית שעובדת (שוב כמובן, באופן אירוני להחריד) בדוכן מכירות של עיתון הארץ. מירי מחליטה מסיבה לא ברורה לעזור לסאלח והשניים מתגלגלים בתוך מסע משונה ברחבי הארץ בחיפוש אחר מעבר.

"אבו עומאר". קייס נאשף, שני ורצ'יק.

"אבו עומאר". קייס נאשף, שני ורצ'יק.

למרות הרצון העז שלי לקרוא בסרט יותר ממה שהוא – דהיינו עדות לגאונות בראשית דרכה, הסרט לא מספק את הסחורה. הוא צועק עלי לבכות, אך מפחד לבעוט לי בבטן. הוא מסתיר יותר ממה שהוא מגלה והסיבה היחידה היא חוסר התעוזה. חוסר הניסיון של קריספל, למרות שהוא מורגש, לא מפריע לי באותה מידה. כנראה שאעדיף תמיד מכת ארס חסרת שליטה מאשר ניסיון למהלומה שקל מידי להתחמק ממנה. בנוסף, אחד לא יכול שלא לתהות אם התגובות הנלהבות לו זכה הסרט בפסטיבלים ברחבי העולם (טוקיו, מוסקבה) נשמרות רק לאולמות פסטיבלים בעלי אג'נדה של פתיחות – גם אם על חשבון מהלכים קולנועיים איכותיים.

נאשף הוא שחקן וירטואוז אך עגמומיותו ופניו החתומות, למרות שמשרתות את המסר הנרטיבי, הופכות משעממות בשלב מסוים כשאינן מתפתחות. עריכת פס הקול של מיכאל גורביץ' הצילה ללא ספק חלק מהסצנות המרגשות יותר בסרט, הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר בדיון על עריכת הסאונד כי נדמה שרק שם, הלב שלי סוף סוף הגיע למקום בו הראש היה מתחילתה של ההקרנה.

"אבו עומאר". שני ורצ'יק, קייס נאשף.

"אבו עומאר". שני ורצ'יק, קייס נאשף.

מעבר לכך, סימבוליזם מצחיק וחד מלווה את הדימויים. השנינות הזו פועמת לאורכן של סצנות ארוכות מדי ולפעמים מצליחה לא רק למתוח אותנו אלא גם לגרום לנו לצחוק ברגעים הכי לא מתאימים. אלו הנוטים לצחוק בשעת סעודה רצינית או לוויה עשויים להבין את האימפקט הסותר. הקולנוע מצדו – חובב סתירות ידוע.

דירוג: ★★★☆☆

אבו עומאר (ישראל, צרפת, 2020)
בימוי: רוי קריספל | תסריט: רוי קריספל | משחק: קייס נאשףשני ורצ'יקמיקי לאון
הפצה: החל מה-07.04.2022 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?