"סבוי". עלא דאקה, דאנה איבגי.
הסרט "סבוי" של היוצרת הדוקומנטרית זהר וגנר ("זורקי", "מעשה בשני בלונים") משלב בין עשיה דוקומנטרית לעלילתית – לא בטוח שהתוצאה הסופית מצדיקה זאת.
בסביבות השעה 11 בלילה, בתאריך ה-5/3/1975 הגיעה לחוף תל אביב חוליית מחבלים שעשתה דרכה מלבנון דרך הים, והשתלטה על מלון סבוי ברחוב גאולה. המחבלים התמקמו בקומה העליונה, כשהם מחזיקים בבני ערובה מקרב השוהים במלון ואיימו לפוצץ את המלון באמצעות חומר נפץ, אם לא תתקבל דרישתם לשחרור בני ערובה פלשתינים שהוחזקו בבתי הכלא בישראל.
אחת מבנות הערובה הייתה כוכבה לוי ומשום שידעה ערבית, שימשה כמתווכת בין המחבלים לכוחות הבטחון הישראליים שהתמקמו מחוץ למבנה. היא הייתה אחת משלושת הניצולים היחידים בארוע, כאשר רוב בני הערובה נהרגו בעת שהופעל חומר הנפץ על ידי המחבלים, משהבינו כי גורלם נחרץ.
"סבוי". דאנה איבגי.
לאחר הארוע התפרסמה כוכבה לוי גם בתקשורת המקומית וגם הבינלאומית, אבל מהסיבות הלא נכונות. בגלל טעות בזיהוי נטען עליה ששימשה כנערת לווי במקצועה, סטיגמה שדבקה בה עד למותה בשנת 2019, למרות שזכתה בתביעת דיבה שהגישה כנגד אחד העיתונים שפרסמו זאת.
כוכבה לוי (בגילומה של דאנה איבגי) היא גיבורת סרטה של וגנר, שמורכב בעיקר מקטעי ארכיון בשחור לבן מהתקשורת המקומית, קטעי ארכיון בצבע מהתקשורת הזרה, הקלטות טייפ-סלילים שלכד בזמן אמת אחד מתושבי האזור משהתמקם בסמוך למלון והקליט את חילופי הדברים בין כוחות הבטחון למחבלים, ויומנה האישי של כוכבה. כאמור, וגנר עושה בחירה מעניינת של שילוב עשיה דוקומנטרית עם עלילתית, כשהדוקומנטרי מייצג את "האמת האובייקטיבית" – קטעי תמונה וסאונד, שבשל היותם תיעוד אותנטי בזמן אמת של המתרחש, לא ניתן לחלוק עליהם – והעלילתי מייצג את האמת הפנימית ותודעתה של כוכבה לוי, כפי שמשתקפים ביומניה ולפי התרשמותה הסובייקטיבית של היוצרת.
הרעיון לשלב קולנוע תיעודי עם עלילתי, אם כך, איננו שרירותי ויש בו הגיון רב, אולם הביצוע לוקה בחסר. בעוד שהחלקים הדוקומנטרים מרתקים, מרגשים, מותחים ואף משעשעים, וניכר כי הושקעו כשרון רב ואינטליגנציה בעשייתם, הרי שהחלקים העלילתיים מאכזבים למדי, ולא מצליחים להתעלות בהרבה מעל הסטנדרט הנהוג בדוקו-דרמה שאנחנו פוגשים לעתים תכופות מדי בטלויזיה המסחרית שלנו.
כבר בפתיחה (היפה מאוד מבחינה ויזואלית, יש לציין) לא ברור למה היוצרת השתמשה במוזיקה עכשווית ולא במוזיקה משנות ה-70, שתמקם את התת מודע של הצופה באופן מדוייק יותר בתקופה המדוברת, לא רק באמצעות חוש הראיה אלא גם בעזרת חוש השמיעה.
לכל אורך הסרט, הקטעים המתוסרטים אפקטיבים הרבה פחות מאשר מקבילהם התיעודיים, כאשר גם המשחק של השחקנים לא מתעלה לרמה המצופה מפיצ'ר קולנועי. זה לא גרוע, אבל בטח שלא בסנדרטים שאפשר לצפות מדאנה איבגי, כנראה השחקנית הטובה ביותר בישראל כרגע.
"סבוי". אימרי ביטון.
הבעיה הגדולה יותר היא, כנראה, התסריט, שמתעקש לרמוז על איזשהוא סיפור אהבה מודחק, בגוון שייקספירי בין כוכבה לאחד המחבלים (שכמובן נראה הרבה יותר "ארופאי" ויפה מאשר חבריו לנשק), כי הרי לא נשאר אף בן אדם שהיה עד לנעשה בתוך המלון ושעדיין בחיים על מנת להכחיש או לאשר, אז אפשר לפנטז שאולי היה שם משהו רומנטי. הבעיה שהבחירה הזאת לוקחת את הסרט למחוזות קלישאיים וקצת מגוחכים, שלא לטובתו.
דירוג: 
(בגלל התיעוד המרשים)
סבוי (ישראל, 2022)
בימוי: זהר וגנר | תסריט: זהר וגנר | משחק: דאנה איבגי, אימרי ביטון, עלא דאקה, אדם גבאי, ג'אלל מסרוואה, ניהאד רדא, אורי הוכמן | מוסיקה מקורית: אופיר ליבוביץ', אופיר ליבוביץ' | צילום: משה "מוש" משעלי
הפצה: החל מה-09.08.2022 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: