"אשליות אבודות". בנג'מן וואזן.
"אשליות אבודות" הוא סרט דרמה תקופתית צרפתית עשויה בתנופה רבה, אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה.
הוא שונה מהסרטים הבריטיים שמעובדים מהספרים של דיקנס או אוסטין בקצב ובסגנון. יש בו לא מעט הומור, גם עוקצני, אבל אינו אישי וחד כמו הבריטי אלא יותר סאטירי. רוב הסרט מתרחש בפריז בעולם של מערכת עיתון, בית הוצאה לאור, תאטרון, ומתייחס לתרבות, מעט על פוליטיקה, על מעמדות, על אנשי החברה הגבוהה, עם הומור רב. ללא ספק הגבירו-הדגישו את החלקים על חדשות כוזבות, יחסי ציבור והטעיית הציבור, שרלוונטיים מאוד גם לימינו.
ללוסיין היתום הצעיר (בנג'מין וואזן מ"קיץ 85" של פרנסואה אוזון) יש שאיפות גדולות יותר מעבודה בבית הדפוס של אחותו ובעלה בכפר. הוא רוצה להיות משורר ולעבור לפריז. שם הוא מגלה שמעמד הוא דבר מהותי. הוא עושה טעויות של טירון כשהוא לא נשמע לתכתיבים ולמנהגים של החברה הגבוהה שהוא רוצה להיות שייך אליה. הוא יהיר, יש לו עקרונות, אבל יש לו כישרון כתיבה והוא צריך להתפרנס למחייתו. הוא לומד להכיר מבפנים את עולם העיתונים הקטנים ופוגש שלל דמויות שנכנסות ויוצאות מחייו, שאת שלוש מהן מגלמים שחקנים מוכרים מאוד: ססיל דה פרנס היפה שהיא התגלמות האצילות, קסוויאר דולן (הקנדי) הכריזמטי ווינסן לקוסט שמככב בהרבה סרטים צרפתיים בשנים האחרונות.
"אשליות אבודות".
העיצוב נהדר (ולא רק של פאר), תלבושות נראות כמו בגדים ולא כחלק מתצוגת אופנה תקופתית, מוזיקה קלאסית טובה ברקע, קריינות שבאה והולכת ומשתמשים בה כמו שצריך רוב הזמן: מוסיפה מידע על התקופה ומספקת רקע ולא מתארת את מה שרואים (המשפט על הממחטה ביד באופרה היה צריך להיות חלק מהדיאלוג הרגיל ולא של הקריין).
בסרטים רבים על זמר מפורסם (או להקה) החלק המעניין בסיפור הוא "עלייתו": באיזה בית גדל, כניסת המוזיקה לחייו, המוזיקה של התקופה, הניסיונות הכושלים, מציאת קולו הייחודי, הקשיים הראשוניים, ההזדמנות הגדולה, עד הפריצה המיוחלת עם השירים הידועים שכולם מכירים. משם, הסרטים (כמו "רפסודיה בוהמית" ו"ריי", למשל) הופכים להרבה פחות מעניינים ומאבדים את הייחוד שלהם. בכולם רואים קהל רב, מעריצים נלהבים, הופעות רבות, עוד תקליט זהב, עוד ריאיון טלוויזיוני, עוד מלון בדרך, והבעיות שמגיעות עם ההצלחה הענקית והכסף הרב, שכוללות סמים/אלכוהול, ניאוף, תסכול, כעס, תחושת בדידות, מריבה עם בן/בת הזוג והאמרגן (חלון/כוס/שולחן/יד נשברים). החלק של "נפילתו הבלתי נמנעת" תמיד פחות מלהיב. כך, אגב, גם במקרה של "קיצור תולדות האנושית" של יובל נוח הררי. עד שאנחנו הופכים לבני האדם המודרניים זה מרתק, בהמשך יש חלקים פחות מעניינים.
"אשליות אבודות". וינסן לקוסט, בנג'מן וואזן.
כל זה כדי לומר שב"אשליות אבודות" ניסיונות הטיפוס של לוסיין הרבה יותר מעניינים מהחלק האחרון של הסרט. את השעה וחצי הראשונה, לערך, הייתי שמח לראות שוב. מבלי להכיר את הסיפור לפני כן אין דרך לדעת מה יקרה בהמשך, לאן יפנה הסיפור, זה לא קורה הרבה וזה מצוין. יש הרבה אמיתות מושחזות בנוגע לשירה, לתרבות קריאה, מה הוצאות הספרים מחפשות, את מי העיתון משרת, אבל אסתפק בציטוט אחד: "כל הספרים ארוכים מדי", וגם הסרט הזה -שאורכו כמעט שעתיים וחצי- חוטא בכך.
הסרט מבוסס על רומן עב כרס של בלזק מ-1840 שהתפרסם בשלושה חלקים. החלק הראשון מתמקד בחייו של לוסיין בכפר, החלק השני בפריז. הוא יצא לאור בארץ ב-1957 ולפי אתר האינטרנט של הוצאת הספרים הוא אזל מהמלאי. בספר "זוהר ושקיעה של יצאניות צמרת", שתורגם לעברית ב-2001, המשיך בלזק את סיפורו של לוסיין. התרגום העברי בן 507 העמודים, לפי אתר הוצאת הספרים, גם הוא אזל מהמלאי (בעמוד של הספר באתר שלהם לא מצוין מספר העמודים, ויש גם טעות הקלדה). לא נראה שהכינו עותקים חדשים של שני הספרים לקראת הסרט הזה בשביל הצופים הסקרנים. זו לא הפתעה גדולה, למרבה הצער, ואומר משהו על מצב הספרות בארץ ובכלל. את שניהם אפשר למצוא בספריות ובחנויות ספרים משומשים. גם על הכתיב בכתוביות בעברית של הסרט יש לי טענות, אבל הוא לא פוגם בהנאה מהסרט.
"אשליות אבודות".
הסרט זכה ב-7 פרסי סזאר: לסרט הטוב ביותר, שחקן משנה (וינסן לקוסט), תסריט מעובד, צילום, עיצוב אמנותי, תלבושות ובקטגוריה המיושנת "השחקן המבטיח". בסזאר יש קטגוריות לשחקן מבטיח ולשחקנית מבטיחה, ואפשר להיות מועמד בה ביותר משנה אחת, כפי שקרה לזוכה בנג'מין וואזן, שהיה מועמד שנה קודם לכן על תפקידו ב"קיץ 85'".
דירוג: 
אשליות אבודות (צרפת, בלגיה, 2021)
בימוי: קסבייה ג'יאנולי | תסריט: קסבייה ג'יאנולי, ז'אק פישי, קסבייה ג'יאנולי | משחק: בנג'מן וואזן, ססיל דה פרנס, וינסן לקוסט, קסבייה דולן, סלומה דוואלס, ז'ראר דפרדייה | צילום: כריסטוף בוקרן
הפצה: לב סרטים ובתי קולנוע, החל מה-15.09.2022 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: