"הבן". יו ג'קמן.
"הבן" הוא סרט דרמה כבד על מערכת היחסים של אב ובנו המתבגר מנישואיו הראשונים, שסובל מבעיות רגשיות ומקשיים בבית הספר. הדרמה מתפתחת לאט וטוב, היא מדודה ויוצרת הזדהות מיידית (גם לנטולי ילדים), ונמנעת מסחיטת דמעות בכוח. בשל התכנים המורכבים, לא יתאים לבני נוער צעירים ומטה, וגם הייתי ממליץ לצופים עם התנסויות לא פשוטות עם הילדים המתבגרים שלהם לוותר על הצפייה, שעלולה לעורר אי נוחות. לכל השאר מובטח מסע רגיש ומבט אמיץ בעיניים לסיטואציה בלתי אפשרית ואותנטית במיוחד.
הסרט מבוסס על מחזה (שגם מציג בימים אלו בתיאטרון "הקאמרי") של הבמאי הצרפתי פלוריאן זלר שהינו חלק מטרילוגיה שלא קשורה עלילתית, ביחד עם "האב" ו"האם" ועובד לתסריט על ידי כריסטופר המפטון. בפעם הקודמת שהמפטון עיבד מחזה מהטרילוגיה (לסרט "האב" בשנת 2020 בכיכובם של אנתוני הופקינס ואוליביה קולמן, שגם אותו ביים זלר) השניים זכו באוסקר על התסריט המעובד הטוב ביותר. היכולת של זלר ליצור מחדש את המחזה של עצמו בצורה שתתאים לקולנוע היא בהחלט לא מובנת מאליה ולמרות שיש כמה "קישוטים" מוגזמים שנוספו בשביל להעצים את הדרמה, הוא כמעט לא מפספס פעימה לכל אורכו. והקסם האמיתי הוא שהסרט לא נחווה כמו הצגה, כמו שהרבה סרטים אחרים מרגישים (בטח כאלה שעובדו ממחזה).
"הבן". ונסה קירבי, יו ג'קמן.
פיטר (יו ג'קמן, וולברין מסדרת סרטי "אקס-מן", "היוקרה") הוא עורך דין ניו יורקרי מצליח שעומד להיכנס לעולם הפוליטיקה. הוא נשוי לבת' (ונסה קירבי, "משימה בלתי אפשרית: התרסקות", "הכתר") שמטפלת בבנם התינוק והם חיים בשלווה. ההרמוניה הזאת מופרת כשגרושתו קייט (לורה דרן, "קטיפה כחולה", "פארק היורה") משתפת אותו שניקולאס (זן מקגראת', הסדרה "דיג" שצולמה בישראל), בנם המתבגר, הפסיק ללכת לבית הספר ומפגין כלפיה עוינות. לבקשתו ולמרות חששותיה של בת', ניקולאס עובר לגור בביתם המרוחק מאימו של אביו ואשתו החדשה ופיטר דואג לרשום אותו לבית ספר חדש מתוך מטרה להחזיר אותו למסלול. למרות השינוי בהלך חייו שנפל עליו ללא הכנה, פיטר רואה בכך הזדמנות פז להתקרב מחדש לבנו. הדינמיקה בין שלושתם נמצאת במבחן כשהמשקעים הקשורים לנסיבות פרידת הוריו של ניקולאס מתחילים לצוף לפני השטח והתנהגותו נעשית מטרידה יותר ויותר.
יו ג'קמן סוחף מאוד כבכל תפקיד שביצע, בורסטיליות מדהימה. יש לו מיומנות נדירה להיראות חזק וכריזמטי ובו בעת להפגין רגישות ופגיעות גדולה. היחיד שמצליח לגנוב את הפוקוס מג'קמן ומוכיח שוב את העליונות הבלתי מעורערת שלו הוא אנת'וני הופקינס שמגלם את אביו. למרות הופעה קצרה מאוד, הוא נשאר חקוק בזכרון, עם הגשת שורות מדויקת שהיא לא פחות ממופלאה. דרן נותנת אף היא הופעה מצוינת ומלאת רבדים. מקגראת' נותן את המיטב שלו, אבל לצד מקצוענים ותיקים הוא לא באמת מצליח לעמוד ברף. קירבי נשכחת כמעט לחלוטין, למרות נוכחותה המרשימה.
"הבן". זן מק'גראת', יו ג'קמן.
עיצוב הסטים ברובו מאוד אסתטי ונקי ונותן מסגרת שעומדת במכוון בצרימה מול הדרמה המשפחתית שמתחוללת בו. בשונה מהצגה, צילום בסרט מאפשר התמקדות בהבעות פנים, ולשמחתי, זלר השתמש באלמנט הזה במשורה.
כיוון שזכיתי לצפות בהפקה המצוינת של התיאטרון "הקאמרי" בתחילת השנה עם דרור קרן בתפקיד האב ואלון סנדלר בתפקיד הבן, ידעתי מראש את מהלך העלילה, והדבר לא הוריד במעט מהמתח שנבנה במהלך הסרט. כאמור, לא מדובר בצפייה קלה, אבל היא בהחלט שווה כל רגע.
דירוג: 
הבן (בריטניה, צרפת, 2022)
בימוי: פלוריאן צלר | תסריט: כריסטופר המפטון, פלוריאן צלר, פלוריאן צלר | משחק: יו ג'קמן, ונסה קירבי, לורה דרן, אנתוני הופקינס, וויליאם הופ, זן מק'גראת' | מוסיקה מקורית: האנס זימר | צילום: בן סמית'הארד
הפצה: יונייטד קינג, החל מה-10.11.2022 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: