"ז'אן דילמן". דלפין סריג.
צפיתי בסרט שכולם מדברים עליו "ז'אן דילמן" (1975), אשר נבחר לאחרונה על ידי ה-BFI לסרט הטוב בעולם, והתוצאה היא: הלם.
ראשית זו צפיה קשה באמת. אלו שלוש שעות ועשרים דקות, שכוללות שוטים ארוכים מאד, ובהם, לכאורה, לא קורה הרבה. למעשה, קורה הרבה, אבל אלה הרבה פרטים ה"לא מעניינים" – איך בדיוק אותה עקרת בית, ז'אן, מכינה ארוחת צהריים, עם קילוף תפוחי האדמה, והכנת השניצל הוינאי ואחר כך פולי הקפה שהיא טוחנת, ואחר כך היא פוגשת את הבן, והכל לפרטי פרטים.
היצ'קוק אמר שסרט זה כמו החיים רק בלי החלקים המשעממים. אז פה מגיע החידוש: הבמאית שנטל אקרמן החליטה שסרט צריך להיות בדיוק כמו החיים. כולל הקטעים המשעממים.
אבל זה לא סתם מישהי שמכינה קפה במשך עשר דקות מול המצלמה, כמו באיזה וידאו-ארט של אנדי וורהול (שבו הוא מצלם מישהו ישן במשך 8 שעות). הגיבורה היא עקרת בית שעוסקת בזנות. וכל הקטעים שמסביב, מצולמים בשלווה ובאיטיות, כאילו אין כאן לבה מבעבעת מתחת. והיחס של הסרט לזנות שלה, הוא אותו יחס לחיתוך סלט. כמו היחס לניקיון האמבטיה. כמו היחס לבן. כמו היחס לתינוק שהיא עושה לו בייביסטינג. כמו שאמר ביאליק: "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט". זוהי כמובן אמירה קולנועית חתרנית ונוקבת שלא מאפשרת לצופה לברוח אל הסנסציה של הזנות, כי הכל טובע בתוך היום היום והסתמי.
ולכן, זה לא פשוט. קהל שלא רגיל בצפייה בסרטים ארוכים, יתקשה מאד לצלוח את הסרט הזה. הסרט עובד נגד כל הרגלי הצפייה. נגד כל עולמות העריכה. נגד כל מה שאנחנו אוהבים כשמספרים לנו סיפור. הסרט הזה דורש סבלנות שאין לנו (לדוגמה, אם בסרטים אחרים חותכים מיד לפתיחת חבילה כדי להבין איזו מתנה הגיעה, כאן, הגיבורה מתעקשת לפתוח את החבילה בפתיחת כל החוטים, לאט לאט, וללכת לחדר אחר ולהביא מספריים ועד שהיא פותחת את הצלופן….). בקיצור, זה סרט בלתי אפשרי.
ולמרות זאת, רוב הקהל שצפה בו איתי באולם, נשאר עד הסוף. ומי שלא, וזה לא ספויילר, הפסיד את הפאנץ' ליין הגדול של הסרט. כי הסוף הוא קריטי ואורז את כל מה שראינו בדרך אחרת לגמרי.
"ז'אן דילמן". דלפין סריג, יאן דקורטי.
כשמגיע הסוף, אנחנו באמת מבינים, מה הגברת הזאת עברה ומה היא צברה, כי אנחנו היינו איתה שם, כל רגע. והעומס הרגשי שלה הוא גם שלנו. וכשהכל מגיע לקליימקס – אנחנו שותפים לו במאה אחוז. איפה עוד אפשר לקבל איחוד כוחות נפלא כזה בין הקהל לגיבורה?
שורה תחתונה: זו היתה חוויה יוצאת מהכלל טובה. האם זה הסרט הגדול ביותר שנוצר אי פעם? בעייני ממש לא. אני יכול למנות לפחות 20 סרטים חשובים ממנו. אבל! האם זה "בגדי המלך החדשים", כלומר סרט משעמם רצח שרק קשקשנים מתנשאים מבלפים אותנו שיש בו יותר ממה שהוא? ממש לא. זה סרט מדהים ומפתיע באמת. סרט שבאמת יש לו מה לומר, והוא עושה את זה בדרך יחודית, קשה מאד, הפוך מהצפוי עם במאית נועזת, שגם מתאבדת מול הקהל. זה באמת סרט מתאבד (לצערינו, היא גם באמת התאבדה לפני 7 שנים).
אל הסרט הזה צריך להגיע עם הכנה מוקדמת, בהבנה שהולכים לראות סרט לא פשוט. כדי להנות ממנו חייבים להגיע עם סקרנות אינטלקטואלית ולא רק עם ציפיה להתבדר או לקטול ולצקצק כשהפריים לא עובר לאקשן אמיתי. עם הסקרנות הזאת אפשר להגיע ב"ז'אן דילמן" לפסגה בלתי מוכרת.
דירוג: 
ז'אן דילמן (צרפת, בלגיה, 1975)
בימוי: שנטל אקרמן | תסריט: שנטל אקרמן | משחק: דלפין סריג, יאן דקורטי, הנרי סטורק, ז'אק דוניו-ולקרוז, איב ביקאל | צילום: באבט מנגולט
מוקרן לסירוגין בסינמטקים. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים. קדימון: