"אופנהיימר". קיליאן מרפי, בני ספדי.
כריסטופר נולאן ("טנט", "התחלה", "בין-כוכבים"), שכתב וביים את "אופנהיימר" על ג'יי. רוברט אופנהיימר, אבי פצצת האטום, רוצה להרשים, רוצה שיתלהבו ממנו ואוהב לעשות רעש, לא במובן של "מכה גלים" אלא במובן של רמקולים רועמים עד רעידות של הכיסאות באולם. עם "אופנהיימר" הוא רצה לעשות סרט לא שגרתי על אדם חשוב מאוד בהיסטוריה האנושית, ויצא בידיים ריקות. הכול מרגיש כמו הקדמה לקראת משהו שבקושי קורה, וכמעט כל רגע וכל משפט של דיאלוג מכל דמות כמו כוונו לקדימון. כולם מדברים קדימונית וזה לא עובד. במקום להוביל לקטע הבא, בא לך לראות את הסרט שהם מפרסמים.
אופנהיימר (קיליאן מרפי) הוא מדען יהודי מוערך ומחוזר שעליו מוטלת המשימה של קידום הפיתוח והבנייה של פצצה המבוססת על הקִדמה במדע על רקע מלחמת העולם השנייה. כבר אז האמריקאים השתמשו במכבסת מילים -לפני שקראו לזה "תקינות פוליטית"- והם עסקו בפיתוח "מכשיר" (device) ולא "פצצה". "אופּי", כפי שהוא כונה, מגייס לשם כך את מיטב המוחות, לא רק האמריקאיים, והם עוברים לגור עם משפחותיהם ולעבוד על זה בלוס אלמוס, מקום שמוקם לכבודם באמצע שום מקום. איש הצבא שאחראי על הלוגיסטיקה של הפרויקט הוא לסלי גרובס (מאט דיימון).
הסרט כולל אוסף שחקנים ענק, חלקם בתפקידים קטנים מאוד (רמי מאליק, גארי אולדמן, קייסי אפלק), כשבתפקיד הראשי ובהרבה מתפקידי המשנה בריטיים שמגלמים אמריקאיים: מרפי, אמילי בלאנט, פלורנס פיו. שתיהן כמעט הנשים היחידות שפוצות פה בסרט המרוצף כולו בגברים כי הסרט מתרחש בעיקר בשנות ה-40 בין פוליטיקאים, אנשי צבא ומדענים.
שני השחקנים המרשימים ביותר, שמגלמים דמויות בעלות עזוז, הם רוברט דאוני ג'וניור כלואיס סטרוס ודיימון כגרובס. גם אלדן אהרנרייך (האן סולו הצעיר ב"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים") ראוי לציון בין השחקנים הרבים. פול ניומן, אגב, גילם את גרובס ב"יוצרי הצללים" מ-1989 שבו כיכב דוויט שולץ בתפקיד אופנהיימר.
"אופנהיימר". רוברט דאוני ג'וניור.
אחרי שלוש שעות של "אופנהיימר" לא ברור מה עשו שם באמצע המדבר מאות אנשים במשך שנים ובעלות של מיליארדים. כן, הם שם כדי לפתח פצצה אבל זה כמו להגיד שהם היו שם כדי לצלם סרט, לא אמורים להראות מה הם עשו? ואם לא בשעת העבודה אז בבתיהם?
במקביל, קופצים קדימה לשני אירועים אחרים: שימוע לפני ועדה של הסנאט לקראת ההצבעה על מועמדותו של לואיס סטרוס כנציג לקבינט, וחקירה בעניינו של אופנהיימר וקשריו עם הקומוניזם (גברים יושבים בחדר קטן ומתחקרים עדים שבאים לשבת מולם בזה אחר זה). החלקים של השימוע הם בשחור-לבן (מה שבדרך כלל מייחדים לפלאשבקים, אבל פה זה הפוך, שובב ונורא מתוחכם, נכון?) ושניהם משמשים כמעין ליווי, קטעי ביניים, לעלילה המרכזית. אבל אחרי כשעתיים נגמרת העלילה המרכזית של פצצת האטום ונותרים עם ההשלכות של המעשה, כשמתמקדים באירועים סביב השימוע ובחקירה, הם הופכים לעיקר, וזה הרבה-הרבה פחות מעניין.
"אופנהיימר". בני ספדי.
יש קטעים מעניינים, הסיפור אמור להיות מרתק, ויש רגעים טובים אבל הם נבלעים בבליל בלתי פוסק של רגעים משעממים ובזבוז זמן. ההתחלה מבלבלת במכוון מסיבה לא מובנת, ובסופו של דבר לא באמת לומדים להכיר את האיש שנתן לסרט את שמו. 45 הדקות האחרונות נמשכות לנצח, בוחנות את גבול הסבלנות ויש בהן גם חזרה למשפטים שראינו לפני כן ולא רואים אותם בפעם השנייה באור אחר.
בכלל, כל הפלאשבקים הקצרצרים שמוכנסים (inserts) -מעבר לאלו שנועדו להראות לנו מי האדם שמדברים עליו כי אפשר לזכור עם כל דמויות המשנה והמשנה-מאוד שמאכלסות את הסרט- איומים ולא תורמים דבר. ובזמן החקירה יש רגע שרואים בחדר את מה שמדברים עליו, דמיון מהזווית של אשתו של אופי, שלא מתאים בעליל.
הייתי ממליץ לנולאן והעורכת שלו שיצפו ב-"JFK: תיק פתוח" של אוליבר סטון, סרט ארוך שמגולל עלילה היסטורית מפותלת עם הרבה מאוד דמויות ועדויות ו"הרבה עריכה", שעדיין ברור ומרתק.
דירוג: 
אופנהיימר (ארה"ב, בריטניה, 2023)
בימוי: כריסטופר נולן | תסריט: כריסטופר נולן, קאי בירד, מרטין שרווין | משחק: קיליאן מרפי, מאט דיימון, רוברט דאוני ג'וניור, אמילי בלאנט, פלורנס פיו, ג'וש הארטנט | מוסיקה מקורית: לודוויג גורנסון | צילום: הויט ואן הויתמה
הפצה: טוליפ אנטרטיימנט, החל מה-20.07.2023 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:
אתם אתר מביך. תפסיקו למחוק תגובות, לפחות תקבלו את זה שאתם גרועים.
אין בעיה עם תגובות בשפה מכבדת.
מסכים איתכם לגמרי, סרט קשה לצפייה.
יש תחושה שכותב הביקורת לא הבין חלק מהסרט. נולאן לא יצר אותו כדי לענג את הצופה, אלא כדי לספר סיפור של אדם שהבין מה הוא יצר, ולאחר מכן מושפל על הבעת דעתו הכנה. העלילה המרכזית היא לא פצצת האטום, אלא אופנהיימר, על שמו הסרט. על זה שהוא נתן לאנשים שלא מבינים את ההרס של פצצת האטום נשק הורס עולמות, בציפייה שיגלו אחריות בשימושו. ציפייה שהוא טעה בה. וכאשר ניסה לשכנע אותם שזו לא הדרך, הם השפילו אותו בהליך לא הוגן; ספציפית סטראוס שעשה זאת מנקמה אישית, ונענש על זאת בסוף הסרט כשמעשיו התגלו בבחינת מועמדתו לקבינט. נולאן הסביר מדע מסובך (שאני ממליץ לקרוא עליו בנפרד) עם הסברים פשוטים וויזואליזציות מרהיבות. אודה שמהפעם הראשונה גם אני לא הבנתי חלקית את הקשרים בין האנשים ולמה נעשו חלק מהדברים, ולכן צפיתי בסרט שנית, אבל אפילו בפעם הראשונה הבנתי את הכובד והמשמעות של המצאתו של אופנהיימר.