"אופנהיימר". קיליאן מרפי.
"אופנהיימר" הוא סרט דרמה תקופתי בן שלוש שעות (!) המגולל את סיפור חייו של "אבי פצצת האטום" במסגרת שימוע שנעשה לו מספר שנים לאחר החרבת הערים היפניות הירושמה ונגאסקי. אמנם הסרט מרגיש מעט פחות ממשכו בפועל, אבל הוא עשוי בצורה שמנסה לעורר איזו ארשת חשיבות וחוויה "גדולה מהחיים" שאפשר לראות את התפרים – כלומר, להפריד בין הסאונד (החזק במיוחד) לבין הוידאו האבסטרקטי והתסריט שמלא במשפטי מחץ שלרוב לא מרגישים טבעיים. ללא ספק, גיליתי פרטים שלא ידעתי על אופנהיימר, אבל בהחלט לא מבין את דמותו, ובטח שלא התעוררה בי הזדהות כלשהי לקורות חייו המורכבים.
כריסטופר נולאן פיתח מוניטין של במאי שמעניק מבט קולנועי שמעורר מחשבה לגבי המציאות שלנו, מעיוות הזכרון ב"ממנטו" (2000), לעיוות האמת ב"היוקרה" (2006), להטמעת רעיונות ב"התחלה" (2010) ולאחרונה, תפיסות זמן – "בין כוכבי" (2014), "דנקירק" (2017) ו"טנט" (2020). גם הפעם הוא מערער את המציאות שלנו, עם תסריט שעיבד מספר, על סיפור היסטורי, שמשלב גם אמת, גם תורת קאוונטים וגם המצאה ששינתה את פני האנושות. הסגנון בסרטיו האחרונים די דומה, וניסיון זול (לא בתקציב) לגרום לנו לחשוב שאנחנו צופים בגאונות אומנותית.
גם על דפי ההיסטוריה, ג'יי. רוברט אופנהיימר (קיליאן מרפי, "כנופיות ברמינגהאם", "28 ימים אחרי") הוא דמות מעוררת מחולקת. מצד אחד, מדובר במי שניהל את המעבדה של "פרויקט מנהטן" שהביאה לעולם את פצצת האטום ובכך ניצח במירוץ שחתם את הניצחון של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה.
מצד שני, זהו מי שהיה אחראי ליצירת הנשק ההרסני ביותר שהשתמשה בו האנושות עד כה. הסרט מתחיל בסיפור המסגרת של שני שימועים, זה שהזכרתי לעיל והאחר (בשחור לבן) שהתנהל מספר שנים מאוחר יותר ללואיס סטרוס (רוברט דאוני ג'וניור, "איירון-מן", "שרלוק הולמס"). דרך השימועים מועבר סיפורו של אופנהיימר בצורה לא ליניארית ונחשפים הכוחות שמושכים בחוטים.
בעוד אופנהיימר מתעסק בתיאוריות מדעיות וחוקר את תורת הקוואנטים שבחיתוליה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, הוא נקרא אל הדגל על ידי קולונל לסלי גרובס (מאט דיימון, "זהות כפולה", "סיפורו של ויל האנטינג"). הוא יצטרך להיעזר במיטב המוחות כדי ליצור נשק שאף אחד עוד לא מבין את פוטנציאל ההרס שלו. נחשפים בתמונות קצרות מקצת מחוויות לימודיו באירופה, ההתרועעות שלו עם התארגנויות קומוניסטיות, מפגשים קצרים עם אלברט איינשטיין (טום קונטי) וחיי המשפחה שלו עם אשתו קיטי (אמילי בלאנט, "השטן לובשת פראדה", "עד קצה המחר"). מספיק בשביל ללמוד קצת, לא מספיק בשביל להעמיק. בשלב מסוים הסרט עובר להתמקד רק בשימועים ומאבד את הכיוון שלו.
"אופנהיימר". קיליאן מרפי, אמילי בלאנט.
מרפי משחק מצוין והמראה שלו, שמאז ומתמיד נע בין פגיע למטריד, משרת אותו נאמנה בתפקיד זה. דאוני ג'וניור מלא בכריזמה, כהרגלו, ויוצר דמות פוליטית מובהקת. בלאנט מהלכת כקסם על המסך ומצליחה לייצר דמות מורכבת ועגולה, בעלת אופי ייחודי. פלורנס פיו (הטעם העונתי של הוליווד), שמגלמת את ג'ין טטלוק הקומוניסטית, היא היחידה שמצליחה לסקרן באמת, אך גם השימוש בדמותה מהווה ניסיון לא מוצלח לייצר דרמה בחייו האישיים של אופנהיימר, שבעיקר מבלבלת. הרבה שחקנים מוכרים ומוכרים למחצה מגיחים להופעות קצרות במהלך הסרט ובעיקר מעמיסים את המסך בדמויות.
הסרט צולם בפילם (לא צילום דיגיטלי) בבחירה עקרונית של נולאן, וזה בהחלט לא פגם באפקטים של הסרט. יש שימוש חכם בתאורה ובסצינות מסוימת הסאונד (או היעדרו) מהווים אלמנט סוחף למדי. עם זאת, בסרט משולבים תמונות שמדגימות את מחשבותיו של אופנהיימר, שהן המחשה מאוד מילולית של מידע מוקדם שיש לצופים עליו, ובכך מעט פשטניות ומיותרות. נקודה לחיוב היא תשומת הלב הדקדקנית שניתנה לתפאורה ולתלבושות התקופתיות והגיאוגרפיות.
"אופנהיימר". קיליאן מרפי, בני ספדי.
נראה שנולאן לא היה ממוקד במסר שניסה לספר, ולמרות ההקפדה שלו על איכויות ההפקה והקאסט המוכשר, התוצאה היא סרט בינוני למדי שלא מצדיק את ההשקעה של שלוש שעות צפייה.
דירוג: 
אופנהיימר (ארה"ב, בריטניה, 2023)
בימוי: כריסטופר נולן | תסריט: כריסטופר נולן, קאי בירד, מרטין שרווין | משחק: קיליאן מרפי, מאט דיימון, רוברט דאוני ג'וניור, אמילי בלאנט, פלורנס פיו, ג'וש הארטנט | מוסיקה מקורית: לודוויג גורנסון | צילום: הויט ואן הויתמה
הפצה: טוליפ אנטרטיימנט, החל מה-20.07.2023 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:
לא הבנתי, אתם מנסים להתבלט ולהיות מגניבים בזה שאתם קוטלים כל סרט אפשרי? מביך מאוד.
זו ממש לא הכוונה שלי, אני סיפרתי את מה שאני חשבתי על הסרט, וגם תיארתי מאפיינים מסוימים שאולי אנשים אחרים כן יאהבו. הדעה שלי היא לא מדד אבסולוטי לאיכות הסרט ותאמין לי שאני ממש הייתי שמח לאהוב אותו.