"להיות גודריץ'". מילה קוניס, מייקל קיטון.
"להיות גודריץ'" הוא סרט הוליוודי מאוד, שסובל מתסריט מתאמץ וששני השחקנים הראשיים שלו, מלאי קסם ככל שהם, רק כמעט מצילים אותו.
אנדי גודריץ' (מייקל קיטון בן ה-72) בפרק ב' של חייו (או שמא פרק ג'; ב"מר אמא" בן 91 הדקות מ-1983 -שכתב ג'ון יוז- קיטון גילם עקר בית, מושג מהפכני באותם ימים. 41 שנים אחרי הוא מגלם אבא מבוגר למשך 110 דקות), ובקטע הראשון אשתו מודיעה לו בטלפון שהיא עוזבת אותו ואשפזה את עצמה במרכז גמילה למשך 90 יום. לראשונה בחייו הוא צריך לתפקד כאבא בפועל של הבת והבן בני ה-9 שלו.
במקביל הוא צריך להתמודד עם הבעיות הכלכליות של הגלריה הוותיקה שלו שנושאת את שמו, ומלווה את בתו מנישואיו הראשונים גרייס (מילה קוניס) הנשואה לרופא ובהיריון מתקדם. הדמויות הנוספות כוללות את סיי (קווין פולאק בתפקיד סתמי) וטרי (מייקל יור), אבא של ילד בבית הספר של התאומים. הדמות של טלי, שמרטפית ישראלית, ומזכירת בית הספר בתפקידים קטנטנים שאמורים להיות הרבה-הרבה יותר מצחיקים ממה שמהם. לעומת זאת, פקידת הקבלה במכון הגמילה טובה.
"להיות גודריץ'". מייקל קיטון.
מי ידע שמנהל גלריה הוא תפקיד כל כך תובעני שבו אין יום ואין לילה? אי אפשר שלא לחשוב על האלמנטים האוטוביוגרפיים בתסריט. גרייס (קוניס) כותבת למחייתה. זהו הסרט השני של היילי מיירס-שייר, שכתבה וביימה גם את "כולם חוזרים הביתה" עם ריס וית'רספון שגם הוא מתרחש בלוס אנג'לס. אביה היה נשוי שלוש פעמים, לאשתו השלישית תאומים בן ובת, והיילי היא בתו מאשתו השנייה. אביה הוא ניקולס שייר ואמה היא ננסי מיירס, שכזוג נשוי כתבו יחד תסריטים מצליחים וכל אחד בנפרד ביים סרטים מוצלחים: ניקולס ביים את "בייבי בום" עם דיאן קיטון ואת "אבי הכלה" עם סטיב מרטין, וננסי ביימה בין השאר את "מה נשים רוצות" ו"באהבה אין חוקים" עם קיטון, שבו כמו ב"החופשה" וב"זה מסובך" יש בתים מעוצבים היטב. גם ב"להיות גודריץ'" השקיעו מחשבה ותקציב בעיצוב הבית של אנדי, וטרי אף מתייחס לזה.
יכול להיות סרט מעולה שמורכב כולו ממערכות יחסים בין בעל ואישה, אישה ואמה, אמה האלמנה ושכנה המתהולל, אישה ומאהב, אישה וילדיה, כזה הוא "תנאים של חיבה", שכמו הרבה סרטים, "להיות גודריץ'" שואף להתקרב אליו אבל התסריט והבימוי לא מספיק טובים. יש פה סבלנות טובה לקטעים ממושכים, שתי דמויות טובות והשחקנים הנכונים אבל כמעט שום דבר מעבר לזה.
"להיות גודריץ'". מילה קוניס, מייקל קיטון.
לגרייס יש מטען רב על אביה, אבל יש לה תפקיד משני בלבד. כשקוניס וקיטון יחד העניין בסרט עולה, יש ניצוצות והומור. בקטעים שלהם ואחרים יש רגעים מרגשים ונוגעים ללב, אך יש הרבה יותר רגעים מלאכותיים, וכמעט לכל אורך הסרט מרגישים את ה"פה צריך לבוא קונפליקט, כאן צריך להיות משבר", בעיקר סביב כל מה שקורה בגלריה, התירוצים המאולצים ("אמא בניו יורק, פיטר בעבודה", ועד עכשיו הם היו זמינים לגרייס כשרצתה? ההיריון הפך אותה לתלותית ואין לה בכלל חברות על אף שהיא מקסימה? כי לא נראה שהיא מציעה לאביה להצטרף אליה רק כדי לבלות אתו) וכל שיחות החירום שמגיעות אל אנדי. יש בחיים קטעים שאתה אומר לעצמך "בסרט זה לא היה אמין", כל הזמן יכולות להגיע שיחות טלפון מפתיעות, אבל התזמון, המינון, האופן והתגובה אליהן הם המפתח לאמינות. כשמרגישים את הזיוף ואת המגע הגס בכתיבה לא יכול לצאת סרט טוב, רק לכל היותר כמעט טוב.
* הערה בנוגע לתרגום: אנדי לא דמות שמדברת לא נכון ובעברית לא היה אומר "שוב פעם" הקלוקל והנוראי.
דירוג: 
