"הים". מוחמד גזאוי.
"הים" של שי כרמלי פולק, עורר שערורייה כששר התרבות מיקי זהר יצא כנגדו בעקבות זכייתו בחמישה פרסי אופיר לאחרונה, כולל פרס הסרט הטוב ביותר. זה די תמוה בהתחשב בעובדה שהסרט מנסה לצאת בסדר עם כולם ולא להרגיז אף אחד.
חאלד, בן ה-14 מכפר פלשתיני בשטחים יוצא לטיול לחוף הים לראשונה בחייו, ביחד עם בני כיתתו, אולם במחסום הצבאי נאמר לחאלד שאין לו אישור יציאה תקף ולכן הוא חייב להישאר ולא יכול להמשיך עם האוטובוס הלאה.
בייאושו, הוא מחליט לצאת לים בגפו, בלי לספר לאף אחד וכשאביו מגלה על כך, הוא יוצא לחפשו מבלי לדעת היכן הוא נמצא ומבלי יכולת לתקשר עימו מכיוון שהנער לא נושא עמו טלפון.
שתי הבעיות הגדולות שהיו לי עם הסרט, הן חוסר היכולת או הנכונות לומר משהו מהותי בנוגע לסיטואציה המתהווה בו. "שיט האפנז", ולכן דברים קורים – הכל עניין של מזל לא טוב או גורל לא מוצלח. לא בגלל שיש בעיה מובנית במודל השליטה שבו עשרות אלפי אנשים עוברים בכל יום במחסומים צה"ליים ספורים, מה שגורם לפקקי ענק.
"הים". חליפה נתור.
בתיאור הסרט מצוין כי הכפר של חאלד נמצא ליד רמאללה. כלומר, כנראה שהמחסום המדובר הוא מחסום קלנדיה, והבינה המלאכותית של "קופיילוט" מוסרת כי הוא "נחשב לאחד המחסומים העמוסים ביותר, עם דיווחים על המתנות של שעה ואף יותר בשעות הבוקר." עם זאת, בסצינה שמופיעה בסרט לא היה תור בכלל והאוטובוס עבר את המחסום בשעות הבוקר תוך רגעים ספורים.
יכול להיות שמדובר בחוסר מחשבה, או עצלות יצירתית או אפילו חוסר תקציב- כל אלה לא תירוצים מספיק טובים. זאת רק דוגמה אחת, אבל יש עוד מקרים שבהם קורים דברים מצערים ו"סה לה וי". זה לא מספיק טוב עבור סרט שעומד לייצג את ישראל בתחרות האוסקר.
מה שעוד פחות טוב עבור סרט שעומד לייצג את ישראל באוסקר ואף זכה בפרס התסריט בטקס פרסי אופיר, היא חוסר האמינות הבולט והצורם בכתיבה. להלן דוגמאות עם פוטנציאל ספויילר, למרות שלא מדובר בסרט מתח:
א. כשאביו של חאלד מגלה שהוא נעלם, הוא מתקשר למספר טלפון של בן אדם שראה את חאלד. אבל הוא בטעות מקבל מספר בין 11 ספרות ולכן עונה לו בטעות מישהו אחר. זה בלתי אפשרי- אין בישראל מספרי טלפון תקניים של 11 ספרות ואף אחד לא יכול לענות למספר כזה.
ב. בפעם הראשונה שחאלד עולה לאוטובוס, הוא נלחץ מהעובדה שהוא לא יודע איך לשלם ואין לו בכלל רב-קו ומישהו משלם עליו, בסופו של דבר. בפעם השנייה שהוא עולה לאוטובוס, רואים אותו כבר יושב במקומו, בלי שמוסבר לנו איך הוא הסתדר עם התשלום בפעם הזאת, אף על פי שזה כן רלבנטי בסיטואציה הספציפית הזאת- עצלות תסריטאית?
"הים". הילה סורג'ון, חליפה נתור.
ג. לקראת סיום הסרט, האבא פוגש במקרה את הבן, למרות העובדה שהוא לא יודע היכן בנו נמצא, מעבר לעובדה שהוא נמצא בתל אביב. מה הסיכוי?
ד. הדוגמה הכי בעייתית שמתחברת גם לבעיה הקודמת שהזכרתי, היא העובדה שחאלד לוקח איתו שלד של פגז שמצא לפני שנסע לתל אביב, כיוון שהוא חובב של ממורביליה מהסוג הזה. כששוטר עורך עליו חיפוש לקראת סיום הסרט, הוא מוצא את הפגז ולכן מעכב אותו. כאמור הבעיה הכללית של הסרט היא לא להאשים אף אחד ולצאת בסדר עם כולם, ולכן המקרה הוא למעשה שהילד עשה שטות בלי כוונה ולכן עוכב לחקירה (כאילו שברוב המקרים סטטיסטית לא מעוכבים לחקירה אנשים שאין להם שום אמל"ח ברשותם). ברם אין פה שום הגיון שילד יחסית קטן יסחוב איתו כל הדרך לתל אביב כזה פריט כבד, במקום לקחת אותו בדרך חזרה. האם פולק כתסריטאי לא היה יכול לחשוב על תירוץ קצת יותר מתקבל על הדעת?
הסרט מלא בכוונות טובות, אבל נכשל מליישם אותן, בגלל חוסר באמירה משמעותית מצידו.
דירוג: 
הים (ישראל, 2025)
בימוי: שי כרמלי פולק | תסריט: שי כרמלי פולק | משחק: חליפה נתור, מוחמד גזאוי, מרלן בג'אלי, הילה סורג'ון, גבריאל הורן | מוסיקה מקורית: אבי בללי | צילום: שי גולדמן
הפצה: סרטי נחשון, החל מה-13.11.2025 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: