"מרשעת 2" מגיע למסך הגדול שנה לאחר "מרשעת" הראשון, וביחד הם מהווים עיבוד קולנועי למחזמר הבימתי משנת 2003, שבתורו מבוסס על הרומן באותו שם משנת 1995. לכאורה אנחנו מקבלים פה עוד קצת מאותו הדבר, אבל יש בכל זאת כמה הבדלים משמעותיים: הטון הקומי המבודח מפנה את מקומו לנימה דרמטית יותר שטומנת בחובה גם ביקורת פוליטית נדירה בישירותה בהתחשב בקהל היעד של הסרט.
עלילת החלק השני נפתחת כחמש שנים לאחר ארועי החלק הקודם, כשאלפיבה (סינתיה אריוו) כבר מוכרת בשם "המכשפה הרעה ממערב" ואילו גלינדה (אריאנה גרנדה) משמשת כדוברת של הקוסם (ג'ף גולדבלום) ומאורסת לפיירו.
הצרות מתחילות, כשנסה, אחותה של אמפיבה, מנסה את מזלה בכישוף וגורמת לכך שאהובה, בוק, יהפוך להיות איש הפח. הדבר מוביל לשרשרת ארועים שבשיאם יוכרע סופית המאבק בין נאמני הקוסם לבין אמפיביה, גלינדה תצטרך להחליט באיזה צד היא תומכת, ודורותי סוף סוף תגיע לביקור.
כשצפיתי בחלקו הראשון של "מרשעת" לפני כשנה, התפלאתי על עצמי שהצלחתי לסבול את הסרט, בתור בן אדם שבדרך כלל לא מתחבר לסוג כזה של קולנוע. חשבתי לעצמי שיכול להיות שזה בגלל שלא ציפיתי לכלום ולכן לא התאכזבתי. בכל מקרה, הפעם הלכתי להקרנה כשכבר כן הייתה בי ציפיה מסוימת, משום שהצלחתי לחבב את החלק הקודם. וחרף הציפיה הזו, בכל זאת לא סבלתי גם בסרט ההמשך, וזה אומר שיש מצב שמדובר בסרט יוצא דופן לז'אנר שלו, לפחות עבורי אישית. סרט שיש בו יותר מאשר סתם בלוקבאסטר גורף כסף עם כל הנוסחאות והקלישאות הקבועות ותו לא.
הסרט הראשון היה קומי ומוזיקלי יותר באופיו לעומת ההמשך שלו (יותר שירים ולתחושתי גם זמן מסך רב יותר באחוזים) ובין מעלותיו של הראשון ניתן למנות את העיצוב הצבעוני המושקע; את הכתיבה שהופכת את התפקידים ומציבה את הקוסם בתפקיד הרשע ואת המכשפה בתפקיד הפרוטגוניסטית הטובה; ואת ההומור המתובל בקריצה לטובת הצופים המבוגרים יותר. הנוסחה הזו עבדה בעיקר בזכות הופעות המשחק של ג'ף גולדבלום ואריאנה גרנדה שמגלמת את גלינדה הפאקצה באופן ראוי להערכה וצריך לציין לחיוב גם את המסרים והאג'נדות בעד בעלי החיים שמופיעים בסרט.
החלק השני הוא פחות מוזיקלי, יותר דרמטי קודר ואפל במהותו, אבל גם יותר פוליטי וזה פרט ראוי לציון, כשאנחנו מדברים על קולנוע מיינסטרימי שמיועד בעיקר לצופים בגילים שבהם עדיין אין זכות הצבעה בבחירות. ראוי בעיקר לציון דיאלוג בין הקוסם לאלפבה שדורשת ממנו לחשוף את כל שקריו בפומבי והוא מצידו עונה לה שזה לא יעזור כיוון שאנשים בוחרים להאמין למה שהם רוצים להאמין, ומאותו הרגע לא מעניין אותם אם מדובר בשקר או אמת.
הדיאלוג הזה מפתיע בבהירות ובישירות שלו, בטח כשהוא מופיע בסרט שמיועד לילדים. אולי הוא מרמז על שינוי כיוון כללי בהוליווד- פחות אסקפיזם ויותר פוליטיקה. כמו בשנות ה-70 שסרטיה עוצבו במידה רבה על ידי מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט, אולי עכשיו הקולנוע ההוליוודי שוב מרגיש שהוא צריך להגיב על הקיטוב והפופוליזם ההולך וגובר בפוליטיקה העולמי, ופונה אל הדור הצעיר בתקווה שאולי יוכל להביא לשינוי בעתיד.
דירוג: 




מרשעת: חלק 2 (ארה"ב, 2025)
בימוי: ג'ון מ. צ'ו | תסריט: ויני הולצמן, ויני הולצמן, גרגורי מגוואייר, ל. פרנק באום | משחק: סינתיה אריוו, ג'ונתן ביילי, אריאנה גרנדה, מריסה בודי, מישל יו, ג'ף גולדבלום | מוסיקה מקורית: ג'ון פאוול, סטפן שוורץ | צילום: אליס ברוקס
הפצה: טוליפ אנטרטיימנט, החל מה-20.11.2025 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:



