ביקורת: ניין (NINE)

מאת
10 בינואר 2010 בשעה 11:00
מתוך ניין (NINE).

מתוך ניין (NINE).

מה משותף ל"אמריקאי בפריז", "צלילי המוסיקה", "אוליבר" ו"רוקדת בחשיכה"? כולם סרטים מוסיקליים טובים עם סיפור ממשי מאוכלס בדמויות בעלות אישיות שהשירים בהם הם חלק אינטגרלי בעלילה שלהם ומקדמים אותה. ב"ניין" השירים הם קטעים מרשימים שממלאים תפקיד אחד בלבד: להרשים. (Nine פירושו "תשע", כמובן. זה אינו שם של מישהו ולא היתה שום סיבה לקרוא לסרט "ניין" בעברית או באותיות לטיניות.)

על אף השיר הנפלא "כל הג'ז הזה", מאד-מאד לא אהבתי את "שיקגו"; הבמאי והצוות מאחורי המצלמה של "שיקגו" אחראים ל"ניין" שטוב ממנו. זהו סרטו השלישי של רוב מרשל, כוריאוגרף שהפך לבמאי, אחרי "שיקגו" ו"זיכרונותיה של גיישה" – בשניהם נשים בולטות בתפקידים הראשיים, שחזור תקופתי מרשים, תלבושות מרהיבות וצילום יפה. ב"ניין" דניאל דיי-לואיס בתפקיד הראשי, והוא מוקף שחקניות וגם הפעם העיצוב משגע.

"ניין" מבוסס על מחזמר שהיה מבוסס על הסרט "שמונה וחצי" של פדריקו פליני. לא הכרתי את השירים המקוריים של המחזמר, ולסרט נכתבו מספר שירים חדשים. במרכז העלילה הקלושה במאי הקולנוע גווידו קונטיני (דניאל דיי לואיס) שאמור להתחיל לצלם את סרטו התשיעי "איטליה" בעוד עשרה ימים, יש לו תפאורה, תלבושות ושחקנית ראשית אך אין לו תסריט או אפילו רעיון לעלילת הסרט. בימים הבאים הוא ממשיך לבגוד באשתו ועולים לראשו זיכרונות ילדות.

בשתי ההעלאות של "תשע" בברודווי גילמו את גווידו ראול ג'וליה ("משפחת אדמס") ואנטוניו בנדרס. הבחירה בדיי-לואיס מקורית ומפתיעה, אך הוא כבר הוכיח שהוא יכול לעשות הכול וגם זכה בשני אוסקרים, על "כף רגלי השמאלית" ו"זה יגמר בדם". לצדו לוהקו חמש זוכות אוסקר: מריון קוטליאר ("אדית פיאף- החיים בוורוד") כאשתו, ניקול קידמן ("השעות") כשחקנית הראשית שלו, פנלופה קרוז ("ויקי כרסטינה ברצלונה") כמאהבת שלו, ג'ודי דנץ' ("שייקספיר מאוהב") כמעצבת התלבושות שלו, סופיה לורן ("שתי נשים") כאמו, וגם קייט הדסון ("איך להיפטר מבחור ב-10 ימים") כעיתונאית מיותרת וסטייסי פרגוסון היא "פרגי", סולנית להקת הבלאק אייד פיזס, כזונה מעברו. אם ספרתם מדובר בשבע שחקניות. יחד עם דיי-לואיס מגיעים לשמונה דמויות. אז מדוע תשע? אפילו "תשע", שיר הנושא של המחזמר שצולם – הוצא בעריכה.

דניאל דיי לואיס עם ג'ודי דנץ'. מתוך ניין (NINE).

דניאל דיי לואיס עם ג'ודי דנץ'. מתוך ניין (NINE).

הטעות המכריעה של הסרט היא ההחלטה שהשירים יתרחשו על במת אולפן הצילומים של הסרט המיועד של גווידו ולא במקום שבו נמצאות הדמויות רגע לפני שהן פוצחות בשיר. כשחוזרים ל"מציאות" בסוף השיר, הסרט ממשיך מבלי להיות מושפע ממופע הראווה של תלבושות וריקודים, משחקי תאורה, תנועות מצלמה וחיתוכים מהירים. השירים מבוצעים על במה לכיוון קהל דמיוני ולא במרחב פתוח של 360 מעלות. כל אחת מהנשים בחייו של גווידו שרה שיר אחד, מלבד אשתו שזוכה לשניים. המילה החוזרת בסרט וברוב השירים היא "גווידו". את Be Italian, השיר הטוב ביותר בסרט (שליווה גם את הקדימון שלו), מבצעת פרגי. השיר Cinema Italiano ששרה קייט הדסון יהיה כנראה מועמד לאוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר.

הסרט מועמד לחמישה פרסי גלובוס הזהב, ויזכה ככל הנראה בפרס הסרט המוסיקלי/הקומדיה הטוב ביותר. "שיקגו" הצליח מאוד וזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. אם למרות הכישלון הקופתי של "ניין" יצליח מרשל לקבל לידיו מחזמר נוסף (אחרי שיביים, כנראה, את שודדי הקריביים 4), אני מקווה שיבין שלא מספיקים שחקנים מפורסמים ורהבתנות נוצצת (או Razzle Dazzle כשם שיר אחר מ"שיקגו").

דירוג: ★★½☆☆

ניין
ארה"ב, 2009
118 דקות.
הפצה: פורום פילם, החל מה-07.01.2010 בבתי הקולנוע.
בימוי:
רוב מרשל
תסריט:
מייקל טולקין
אנתוני מינגלה
שחקנים:
דניאל דיי-לואיס
פנלופה קרוז
מריון קוטיאר
ניקול קידמן
ג'ודי דנץ'
קייט הדסון
סופיה לורן