ביקורת #2: שאטר איילנד

מאת לירן מזרחי
24 בפברואר 2010 בשעה 16:35
ליאונרדו די'קפריו. מתוך שאטר איילנד.

ליאונרדו די'קפריו. מתוך שאטר איילנד.

"שאטר איילנד" מוגדר כסרט מתח פסיכולוגי. במהלך הצפיה לא חשתי בשום מתח מכל סוג שהוא, והפסיכולוגיה – היא היתה שם רק בגלל המוסד לחולי נפש בו התרחשה העלילה. כמו המשוגעים בסרט גם אני חשתי לכודה באולם ולא במובן החיובי, בעיקר בשל שעמום גדול שאפף אותי במהלך ההקרנה. מה שתסכל אותי כל כך היה שמרטין סקורסזה, הבמאי ששמו הולך לפניו, חתום על מלאכת העשייה המפוקפקת הזו.

בהשוואה ליצירות המופת הקודמות של סקורסזה כגון "נהג מונית", "השור הזועם", "החבר'ה הטובים", "פסגת הפחד" ועוד אין-ספור אחרות, קשה לי בכלל למצוא הקשר לסרטו הנוכחי והתפל. אז כמובן, שהליהוק החוזר והדי עקבי של ליאונרדו די'קפריו בסרטו של סקורסזה מציג לנו שוב את הדמות השלווה למראה עין, שנועדה להסתיר את החרדה והפרנויה שלה, בדומה לבן דמותו בסרטו הקודם, "הטייס". ניתן לראות גם ב"שאטר איילנד", גם כן באופן די עקבי את זויות הצילום הנמוכות והאסתטיקה המוכרת בעיקר מ"נהג מונית". ובכל זאת לא הצלחתי להגיע לכדי התלהבות והתרגשות מבמאי שבדרך כלל לא מאפשר לי להיות אדישה לאף פריים שלו.

הסרט "שאטר איילנד" מבוסס על רומן של דניס ליהיין (מחבר "מיסטיק ריבר"), המציג את החידתיות של האי העגמומי והגשום. גיבור הסרט טדי דניאלס (ליאונרדו די'קפריו), הוא מרשל כוחות הבטחון האמריקאיים שנשלח לאי ובו מוסד לחולי נפש מסוכנים, במטרה לאתר אסירה נמלטת: אם שרצחה את ילדיה. העלילה מתרחשת בשנות ה-50 מספר שנים אחרי מלחמת העולם השנייה. טדי היה מהלוחמים ששחררו את מחנה הריכוז דכאו – חוויה שהותירה צלקות רבות בנפשו. הזכרונות הטראומתיים מעברו של טדי לא מרפים ואף מטרידים את שנתו. הוא סובל מהזיות, פוביות ופרנויות (מזכיר את "נהג מונית", לא?) שתוקפות אותו אף יותר עם ההגעה אל האי. אל טדי מצטרף שותף חדש בשם צ'אק (מארק רופאלו), שלא ממש עוזר לו יותר מדי בפתרון התעלומה של היעלמות האישה.

אט אט אנחנו מגלים שבהגעתו לאי היתה לטדי אג'נדה משלו. הוא הגיע לשם כדי למצוא את האיש שרצח את אישתו ולפי סברתו כלוא במקום. בנוסף לכך, טדי מתחיל לחשוד בצוות הרפואי בהסתרת מידע על ניתוחים וניסויים הנעשים באי בבני אדם. הוא משוכנע שלמנהלים ד"ר קוולי (בן קינגסלי) וד"ר נהרינג (מקס פון סידוב), גרמני שגלה לאמריקה, יש הרבה מה להסתיר לגבי מה שקורה במתחם וטדי לא מופתע שיש קשר הדוק לממשל עצמו.

מתוך שאטר איילנד.

מתוך שאטר איילנד.

ליאונרדו די'קפריו הוא עדיין פרי בוסר מבחינתי ולא ברור מדוע סקורסזה בוחר דווקא בו כדי לגלם תפקידים בעלי נופך פסיכולוגי עמוק כל כך. יש משהו מאולץ בשחקן הזה שלא משדר אמינות ופני הבייבי פייס שלו לא משתלבים בתפקיד הנוכחי. מקומו לדעתי בז'אנר הקומדיות הרומנטיות ותו לא. אם יש הופעה שנחקקת בזכרון אחרי הסרט הזה, היא שייכת לבן קינגסלי. קינגסלי רווי הניסיון יודע כיצד להעביר פרנויה גם שהוא מעביר לדי'קפריו הצעיר סיגריה או כוס ויסקי אין מנוס מלחוש קלאסטרופוביה ממשית. פון סידוב כשותף האולטימטיבי של אינגמר ברגמן בעברו, יודע דבר או שניים על מהות השגעון והשילוב עם דמות רופא גרמני עם צד סאדיסטי מתאימה לו ככפפה ליד.

סקורסזה מביים סרט מהודק מאוד, יוצר פרנויה, אבל ההרגשה המהותית היא שאת הדברים הללו ראינו קודם – הן בסרטיו שלו עצמו והן בסרטים אחרים כמו "שתיקת הכבשים", "גרין מייל" ו"הניצוץ". ישנה תחושה שהוא עבד והתמקד בהיבט הפסיכולוגי עד שלפרקים נראה שהוא עושה פארודיזציה על הטירוף ועל מוסכמותיו. אז נכון שבסאבטקסט יש שוב התייחסות לפרנויית שנות ה-50 הנוגעת לפצצות מימן תוססות ומלחמה קרה, שמפעפעת בין ארה"ב לברית המועצות וכמובן סוגיית הנאצים שאף פעם לא נסלחה, אבל כמה סרטים כבר עסקו בכך? אז מהו החידוש? מה סקורסזה רוצה לומר כאן שלא נאמר כאן בעבר? אני לא ראיתי בסרטו הנוכחי שום אלמנט שמחדש את הנושאים המרתקים הללו וחשתי תחושה של חזרתיות מאוסה. במקרה של סקורסזה אפשר לסלוח לו על המעידה החד פעמית הזו ולהעריך את העובדה שאת הסרט הוא צילם בבית חולים לחולי נפש נטוש שיתכן והשפיע גם על נפשו השברירית.

דירוג: ★★★☆☆

לחצו כאן לעבור לביקורת של יונתן דורון על "שאטר איילנד"

שאטר איילנד
ארה"ב, 2010
138 דקות.
הפצה: גלובוס גרופ, החל מה-25.02.2010 בבתי הקולנוע.
בימוי:
מרטין סקורסזה
תסריט:
ליטה קלגרידיס
דניס ליהיין (רומן)
שחקנים:
ליאונרדו די'קפריו
מארק רופאלו
בן קינגסלי
אמילי מורטימר