קלאסיקה מהעבר: מארני

מאת לירן מזרחי
1 באוקטובר 2010 בשעה 10:55
שון קונרי עם טיפי הדרן. מתוך מארני.

שון קונרי עם טיפי הדרן. מתוך מארני.

סרטו של אלפרד היצ'קוק, "מארני", כרוך מזה מספר שנים עם גורלי כסטודנטית לקולנוע בתל-אביב רווית קורסי תיאוריות קולנועיות. הסרט מ-1964 הזדמן לחיי בקורס חובה של השנה השניה שלי והוא נחשב לבין הפחות מוכרים מהקורפוס של הבמאי. למרות שמרבית הביקורות הקולנועית בזמן יציאת הסרט לאקרנים אינן מתייחסות אליו כסרטו המבריק ביותר של הבמאי האגדי, אני חייבת לחלוק עליהן כאן ועכשיו ולתת לו את הכבוד הראוי לו. אם זה לא מספיק כדי לערער את מעמדו גם הצופים לא אהבו את 'מארני' כשיצא בשיא הקריירה של היצ'קוק האיש שהביא להם את: "ורטיגו", "פסיכו" ו"הציפורים" בעבר. כהרגלו בקודש מביא היצ'קוק גיבורה נשית מתוסבכת ועם זאת מעניינת שמובילה סרט שלם על כתפיה והפעם מחזיר את טיפי הדרן (מלאני ב"הציפורים") לגלם את דמותה של הגיבורה המגשימה את חזונו הפילמאי.

עלילת הסרט עוקבת אחר דמותה של מארני אדגר (הדרן), צעירה יפה ומסתורית שמצליחה לפלס את דרכה בעולם גברי בעצמאות יתרה. כדי לממן את עצמה ולעזור לאמה הנכה מארני מרוויחה את לחמה בעבודות מזכירות שעוזורות לה לאתר מעסיקים עשירים פוטניצאליים שמחזיקים את ממונם בכספת המשרד. במהרה מצליחה מארני לגנוב מכספות משרדים ולהמשיך בדרכה הסוררת, להחליף את זהותה ולנוע הלאה אל המשרד הבא וקורבן הגניבה העתידי. כאשר מארני מגיעה אל משרדו של מארק רוטלנד (שון קונרי), היא בהחלט שובה את ליבו ואת סקרנותו והפעם נראה שלא תצליח למלא בקלילות את מזימתה. ככל שמארק מנסה לפתור את החידה שהיא מארני הוא מגלה שאת תשובת הנשיות לעולם לא יצליח לפתור. הרצון והתשוקה שלו לשלוט באישה מתגלה בסופו במערומיו ולמרות שהסוף מייצר חזרה כביכול לסדר השפוי בצפייה מדוקדקת אפשר להבחין שישנן גם אופציות למערכת יחסים אחרת בין מארני לגיסתו של מארק ליל'.

אני אימנע מלהיכנס לסיפורים פרוידאנים וניתוחים תיאורטיים של הסרט, אבל כל חובב היצ'קוק ידע לבטח שאי אפשר לומר כאן שמדובר בדרמה אדיפלית יבשה כפי שהגדירו אותה המבקרים דאז. מה גם שהתאמה הגורסת שהבמאי הוא שונא נשים מתפוררת כאן בייצוגה של אישה חזקה, רווקה ומשוללת רסן בניגוד למאריון גיבורת "פסיכו" שמסיימת את חייה בביצה שכוחת אל. העובדה שהסרט מביא דמות נשית שמעוררת את הזדהותינו מנפצת את האשליה שהיא רק מושא למבט משתהה (המיוחס בדרך כלל למבט גברי) ונראה שהפעם זהו דווקא החתיך ההורס קונרי שהופך לנבל המאיים על גיבורתינו ומעלה את חמתנו בניסיון שלו לאלף אותה. הסרט מציג סצנות מסוימות שבהחלט בדקו את גבולות הצנזורה וכך סצנת ירח הדבש של השניים יכולה להתפרש כחוויה מינית מאיימת או רצויה והכל בעיני המתבונן. אם זה לא מספיק כדי לגרור אוהבי היצ'קוק ופסיכואנליזה לסרט אזי המשולש האמהי חוזר גם כאן – מה יש לאיש עם אמהות? – וניתן לראות את השפעותיה של האם על ההתהוות האנושית וגיבוש הזהות שלנו.

בהתאם למכלול יצירתו המדהימה של הפנומן הקולנועי גם הפעם הסרט מעובד מיצירה ספרותית של ווינסטון גרהם. כמחווה גמורה לספרי מתח היצ'קוק פותח את הסרט בכתוביות המוצגות בדפי ספר המראות בדפדוף את גורמי ההפקה, השחקנים וכו'. אין ספק, שיצירתו של הבמאי נשענת על הגורם הנרטיבי באופן מובהק ועם זאת נראה שהפרשנות האסתטית הינה המשך ישיר לדיוקו של האיש על הפרטים הקטנים ביותר. ב"מארני" ניתן בהחלט לזהות את זוויות הצילום הקלסטרופוביות מ"ציפורים", צבעים כרומטיים וצללים שנראו ב"ורטיגו", אך החידוש האמיתי בסרט הינו האפשרות לנקודת מבט המזוהה לחלוטין עם הגיבורה נשית. על מנת להבהיר לנו שאנחנו מביטים על הדברים מנקודת ראותה של מארני היצ'קוק מגדיר את הצבע האדום, שנראה על המסך כמסמן של הטראומה שלה. כאשר האדום מגיר על המסך ומכסה את הפריים נתפוס זאת כהמשכו הישיר למבטה על אובייקט בעל צבע שכזה. כוונתו של הבמאי בתרגום המראה לוויזואליזציה המאיימת שלו נועדה לאחד את הגיבורה עם צופיה המאפשרת זהות גורל שלא מתאפשרת עם הדמות הגברית בסרט.

כמעשה של סגירת מעגל (וגם סגירת התואר בקולנוע שלי המתקרב בצעדי ענק) וכן בהגיעה של שנה חדשה אני ממליצה לצפות בסרט ולא לפסוח עליו באם אתם מעריצים מושבעים של היצ'קוק. "מארני" אולי רחוק שנות אור ממכם וממה שראיתם לאחרונה בבתי הקולנוע, אך למרות האיטיות הלפעמים מטרידה שלו והמבטא הממש לא מוצלח של קונרי שמנסה להתחזות לאמריקאי טיפוסי יש בו הרבה מה להציע לצופים ובעיקר לצופות אם מוכנים רק להסתכל מתחת לפני השטח.

מארני
ארה"ב, 1964
130 דקות.
בימוי:
אלפרד היצ'קוק
תסריט:
ג'יי פרסון אלן
ווינסטון גרהאם
שחקנים:
טיפי הדרן
שון קונרי