סטיבן סודרברג וג'ורג' קלוני כנראה הפכו לחברים טובים מאד. השניים עושים ביחד סרט פילם נואר על יהודים, נאצים, אמריקאים, רוסים, כסף, ניצול, שקרים, תשוקה, וכמובן משולש אהבה.
סטיבן סודרברג עשה את כל סרטי ה"אושן" של ג'ורג' קלוני, והשניים בוודאי התחברו. "הגרמני הטוב" הוא סרט בסגנון הישן, וקשה לי להבין אחרת מדוע ג'ורג' קלוני הוא הדמות הראשית בו.
מיד עם תום מלחמת העולם השניה, ברלין כידוע נשלטתת בידי שתי מעצמות: ארה"ב ורוסיה. כל אחת חולשת על חצי מברלין ומה ש"מאחוריה". הכתב הצבאי ג'ייקוב "ג'ייק" גייזמר (קלוני) נשלח לסקר את ועידת השלום בפוסטדאם. הנהג שלו, טאלי (טובי מגוואייר), עושה הכל בשביל הכסף, וזה כולל לרמות את הרוסים שהוא מחזיק במישהו שמשום מה האמריקאים מחפשים נואשות.
לא הרוסים ולא טאלי יודעים מיהו הגרמני הטוב, אמיל ברנדט, אבל מה שחשוב לרוסים הוא שאם האמריקאים מחפשים אותו, צריך למצוא אותו קודם.
כאילו במקרה, אמיל ברנדט הוא בעלה של הפילגש של טאלי, ליינה (קייט בלאנשט), וג'ייק היה המעסיק של ליינה לפני המלחמה בתור עיתונאית (וגם מאהבת). אבל אחרי שטאלי נורה למוות, ג'ייק מבין שלא הכל יד המקרה. הוא מתחיל לחשוף רשת סבוכה של שקרים ומזימות שנועדו למצוא את אותו אמיל ברנדט, והחוליה המקשרת בכל הסיפור היא ליינה.
נראה כי בשנים האחרונות, סרטי מזימות על מלחמת העולם השניה הם ביתה של קייט בלאנשט. מצד שני, בלאנשט היא השחקנית הכי טבעית בסרט ועושה את תפקידה בצורה מעולה, כרגיל. לעומתה, גם קלוני וגם מגוואייר נראים תלושים לגמרי מהסרט, וביחוד מהאוירה שמנסה להקנות סודרברג בסגנון האפל של הפילם נואר והשחור-לבן.
מוסיקת הרקע של תומאס ניומן היא ממיטב הפזמונים הרלבנטים לתקופה ולסגנון הסרט.
הסרט מוסרט כולו בשחור לבן ובסגנון הפילם נואר (סטיבן סודרברג גם על בימוי הצילום) כדי להדגיש את הביקורת החברתית. כולם משקרים כל הזמן, מסתירים דברים מאהוביהם, מסלפים, אלימים, פושעים, והכי בולט: נצלנים. לכולם יש אג'נדה ושום דבר לא קורה במקרה.