6 באפריל 2011 בשעה 17:00

ביקורת: 127 שעות

"127 שעות". ג'יימס פרנקו.

יש סרטים שצריך לראות בקולנוע, ולמרות שרוב הסרט מתרחש בנקיק צר ובדמות אחת, את "127 שעות" צריך לראות באולם עם תמונה גדולה ומערכת צליל טובה. הבימוי והעריכה קצביים, הצילום נהדר, המוסיקה טובה וסוחפת וג'יימס פרנקו מחזיק את הסרט. פרנקו בחירה טובה מאוד לתפקיד הראשי. בימים אלו אפשר גם לראות אותו מגלם את המשורר אלן גינזבורג ב"יללה" וגם שם הוא עושה עבודה מצוינת.

הבמאי דני בויל ("נער החידות ממומביי", "טריינספוטינג") מלהיב כרגיל באנרגיות שהוא מכניס גם לסיפור של האדם הנייח ביותר בעולם. ארון (פרנקו), חובב ספורט אתגרי, טיפוס הרים, סנפלינג וכל השאר, מטייל לבדו בקניון ביוטה ואחרי מפגש אקראי עם שתי מטיילות, נתקע בתוך נקיק כשסלע מצמיד את ידו לקיר הנקיק. עם כמות מים מוגבלת ותיק עם מעט חפצים, כולל מצלמת וידאו, עוברים על ארון ימים של בדידות שבהם הוא נאלץ לקבל את גורלו המר. מדהים לראות את כח ההישרדות של האדם ואת כח הרצון לחיות.

הסרט לא משעמם ומראים בצורה טובה את מעברי הזמן. אמנם לקראת הסוף "בורחים" קצת יותר מדי אל מחשבות וזיכרונות של ארון, אך הסוף עצמו עשוי בצורה מושלמת, כשהמוסיקה של איי.אר. רהמן (שוב "נער החידות ממומביי"), הטובה לכל אורך הסרט, מצליחה לרומם עוד יותר את הדקות האחרונות המרגשות.

"127 שעות".

זהו הסרט הטוב ביותר שמוקרן בימים אלו בקולנוע ויש לברך על כך שהוחלט לבסוף להקרינו בבתי הקולנוע אחרי שהתכוונו לדלג על שלב זה ולשחררו ישר לדי-וי-די. זו היתה החלטה תמוה בהתחשב בעובדה שאת הסרט ביים זוכה האוסקר דני בויל ומככב בו ג'יימס פרנקו, ונבעה בוודאי גם מחוסר ההצלחה של הסרט בארה"ב. הוא הרוויח שם 18 מיליון דולר בלבד, כנראה בשל החשש של הקהל מקטעים קשים לצפייה (ופרסמו שצופה התעלף באחת ההקרנות). בתור אחד שקשה לו לראות שעושים לו בדיקות דם, לא היה לי קל לפעמים לצפות בחלקים קצרים מאוד, וברגע השיא של הסרט משתמשים, למרבה החוכמה, בחיתוכי עריכה מהירים.

הסרט היה מועמד לשישה פרסי אוסקר: הסרט הטוב ביותר, שחקן, תסריט מעובד, עריכה, מוסיקה ושיר מקורי, ולא זכה בדבר. "חומות של תקווה" בזמנו לא הרוויח הרבה בבתי הקולנוע בארה"ב, היה מועמד לשבעה פרסי אוסקר ולא זכה בדבר. "127 שעות" אינו טוב כמוהו, אך אני מאמין שעוד יגלו כמה הוא טוב, וכדאי לכם לעשות זאת בבית הקולנוע.

דירוג: