על ביקורת סרטים (דבר מבקר)

מאת
25 במאי 2011 בשעה 11:00

קולנוע רב חן דיזנגוף המחודש.

לקראת פרסום הביקורת המאה שלי ב"אידיבי", החלטתי לכתוב מאמר על ביקורות סרטים, על הדרך שבה אני מעריך סרטים. באופן מכוון לא אתן פה דוגמאות לסרטים מסוימים.

אני אוהב לצפות בסרטים, אוהב מאוד, מאוד. לעתים, אחרי שורה של סרטי קולנוע גרועים, משעממים ואיומים שאני יושב וסובל מולם מתחילתם ועד סופם, אני נתקף יאוש וצריך להזכיר לעצמי שאני אוהב סרטים, כי אני רואה הרבה סרטים ורובם בינוניים ומטה – בדיוק כמו ספרים, סדרות טלוויזיה, הצגות וכל יצירת אמנות אחרת. הנאה מסרט, כמו מכל דבר, תלויה גם במי שאתה בשעת הצפיה. רואים סרטים בצורה אחרת עם ההתבגרות ולא כל סרט מתאים לבני שמונים, חמישים, שלושים ולבני עשרֶה. סרט מסוים ישפיע אחרת על מישהו שרק חווה פרידה או התחיל לאחרונה עבודה חדשה, או עבר כל דבר אחר שדומה למה שמתרחש על הבד שלפניו.

לכל אחד טעם משלו, כמובן, ואין טעם לנסות לשכנע מישהו שהוא לא היה צריך ליהנות מסרט שאהב. כשמבקשים ממני המלצה לסרט, אני מתחקר קלות את השואל כדי לאבחן את הטעם שלו ואני יודע להתאים את ההמלצות לטעמם של אנשים. לא מספיק שיש בסרט משחק מעולה או אפקטים מדהימים כדי שאמליץ עליו לכל אחד. מוסיקה טובה, צילום מוצלח ותלבושות משגעות מוסיפים המון לסרט, אך כל גורם בנפרד לא עושה סרט לטוב.

מהו סרט טוב בעיניי? הדבר העקרוני החשוב והבסיסי: שיעניין אותי מהתחלה ועד הסוף. כמה פשוט. סיפור העלילה צריך להיות מעניין, על הסרט להיות אמין ועקבי, בהתאם לגבולות העולם של הסרט והסוגה שלו שהוצגו בתחילתו; בסרטים מוסיקליים אנחנו מקבלים את העובדה שאנשים רוקדים ברחוב בסנכרון מושלם, בקומדיות שאנשים אומרים ועושים דברים שלא מתקבלים על הדעת בחיים או בדרמות. גם בסרט שבו אנשים מעופפים אסור לגרום לנו להרגיש שמרמים אותנו או מועלים באמוננו בשום שלב של הסרט.

כשאני כותב בביקורת שסרט הוא "ארוך מדי" זה לא בגלל שמעל מאה דקות סבלנותי באופן אוטומטי פגה. יש סרטים מרתקים בני שלוש שעות שראיתי יותר מפעם אחת, ויש סרטים בני שעה וחצי שמרגישים… ארוכים מדי: סרטים שממצים את העלילה שלהם, שדורכים במקום ולא מתקדמים לשום מקום, שיש בהם עודף חזרות שלא תורמות דבר, שהדמויות בהם מפסיקות לעניין.

כמו בכל דבר בחיים, עדיף להתיישב באולם הקולנוע ללא ציפיות מוקדמות. אני חושב שיש לדעת לאיזה סרט הולכים (מותחן פסיכולוגי, סרט אלים, סרט אטי מאוד), אך לא את כל פרטי העלילה. אני נהנה כשמרתקים אותי, כשמפתיעים אותי, כשמראים לי זווית חדשה של משהו מוכר.

אחד המדדים שלי לסרט טוב הוא: האם ארצה לצפות בו שוב. אני אוהב לראות סרטים (טובים) יותר מפעם אחת, עם הפרש בין שתי הצפיות הראשונות. אם אני צופה בסרט שבסופו ברור לי שלא אצפה בו שוב גם כשישודר בטלוויזיה, יש סיבה לכך וזה יתבטא בביקורת. אני לא מקבל את ההנחה שאנשים עושים לסרטים לא מדהימים כשאומרים "זה טוב ליומית": או שהסרט טוב ומהנה או שהוא לא, לא חשוב מתי ומה הנסיבות שבהן רואים אותו.

אני אוהב מאוד לצפות בסרטי פעולה. לרוב מטרתם היחידה היא בידור. יש מכות, יריות, מרדפים, פיצוצים, טוב מול רשע, סוף טוב…. מה-רע, "העביר לי ערב בכיף". יש לא מעט סרטים "יעילים" כאלה, אך לא אצפה בסרט פעולה שוב אלא אם יש בו דמויות מעניינות, דיאלוגים מוצלחים, עלילה מרתקת ודברים נוספים שמבדילים אותו ממאות סרטי הפעולה האחרים שנהניתי מהם (קרב מהמם, תפנית בלתי צפויה, מתח יוצא דופן ו/או קצב מסחרר, למשל).

בכלל, בכל סרט טוב יש מספר קטעים בלתי נשכחים, רגעים מקוריים, דמויות יחודיות – ואם אפשר: שלושתם יחד, בנוסף למוסיקה טובה, צילום יפהפה וקצב נכון. הוא לא חייב להיות מהיר אלא: המתאים לו; כמו שהסוף לא צריך להיות טוב, הוא צריך להיות מוצלח, כלומר טוב ונכון לסרט. בסרט טוב לא צריכה להיות בהכרח עלילה מורכבת עם תפניות מקוריות מדהימות, אפילו העלילה לא חייבת להיות מקורית לגמרי. אם תרכיבו רשימה של הסרטים הטובים ביותר בעיניכם, תגלו שלרובם יש סיפור פשוט למדי.

בשנתיים האלה שבהן כתבתי כאן מאה ביקורות לא זכה שום סרט לציון של חמישה כוכבים (מתוך חמישה). ציון זה מצביע על סרט מושלם, בלי דבר מיותר, סרט מרתק, שנון, מרגש ו/או מצחיק, שחובה לצפות בו. בשנתיים האחרונות היו סרטים טובים ומהנים שאצפה בהם שוב במשך השנים, אך לא היה סרט אחד שנחשב בעיניי לאחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו אי-פעם, שאסור בשום אופן להחמיצו. בכל שבוע אני מתיישב באולם קולנוע, מקווה ומאמין שהסרט שאראה יהיה כזה, הוא יהיה זה. עוד המון סרטים מבטיחים לפנינו.