סיכום שנת תשע"א (2010-2011) בקולנוע הישראלי

מאת
1 באוקטובר 2011 בשעה 19:00
הנרי דוד מתוך "כלבת" מימין, שלמה בראבא וליאור אשכנזי מתוך "הערת שוליים", ובינהם רוני קידר מתוך "ג'ו + בל".

הנרי דוד מתוך "כלבת" מימין, שלמה בראבא וליאור אשכנזי מתוך "הערת שוליים", ובינהם רוני קידר מתוך "ג'ו + בל".

הכותרת הטובה ביותר בעיני לסיכום שנת תשע"א בקולנוע העלילתי הישראלי היא: עלייתם של הקולנוענים הישראלים דוברי הוליווד. אם נתמקד רק בסרטים שעלו לאקרנים במהלך תשע"א – לצד סרטים ישראלים 'רגילים' בעיסוקם ובחזותם שלרוב גם מתכתבים עם הקולנוע האירופאי, דוגמת "בוקר טוב אדון פידלמן", "מבול", ואפילו "הדקדוק הפנימי" שעלה ממש בחגים דאשתקד ונכנס לסיכום הזה על הקשקש – פתאום צצו סרטים שמתכתבים בצורה מובהקת עם הקולנוע האמריקאי והם גם אלו שהצליחו לעשות הכי הרבה רעש בתעשיה המקומית ולקבל את החיבוק החם ביותר מהתקשורת: "הערת שוליים", "כלבת" ו"ג'ו + בל".

קשה למצוא ליוצרי שלושת האחרונים איזשהו מכנה משותף. "הערת שוליים" הוא כבר סרטו הרביעי של יוסף סידר המצליח, ובזכות כך ככל הנראה הצליח להשיג מימון בגובה למעלה מ-2 מיליון דולרים לסרטו הזה. מן הקצה השני, עומדים סרטי הביכורים "כלבת" ו"ג'ו + בל" שהופקו בתקציבים של כמאה אלף דולרים בלבד. את "כלבת" ביימו מבקר הקולנוע של רייטינג-ז"ל והמרצה באוניברסיטת תל אביב אהרון קשלס, והסטודנט שלו נבות פפושדו; ואילו את "ג'ו + בל" ביימה רוני קידר, בוגרת טריה מהמדרשה לאמנות בית ברל. קידר יצרה סרט הומוריסטי ונפלא שלא מתבייש בעלויות שלו. לעיתים הוא נראה טיפה חובבני, אולי אפילו כאילו צולם במצלמה ביתית, אבל זה כנראה חלק מסוד הקסם שלו. מנגד, קשלס ופפושדו מנהלים בוירטואוזיות מושלמת את הסצינות שלהם, ולרגע אין הרגשה שהסרט נעשה בתקציב דל. אמנם בארץ קשה למצוא חובבי אימה, בחו"ל הוכיחו הצמד את הנקודה הזו בדיוק, כאשר סרטם הוזמן לכמעט כל פסטיבל פנטסיה ואימה בעולם.

ואם כבר פסטיבלים, זו היתה שנה מדהימה לקולנוע הישראלי בפסטיבלים בחו"ל. את הסיבוב הענק של "כלבת" בפסטיבלים כבר הזכרנו, אך גולת הכותרת המדהימה אפילו יותר היא זכייתו של "הערת שוליים" בפרס בפסטיבל קאן השנה. בכיר הפסטיבלים העולמיים שהקרין לאורך השנים לא מעט סרטים ישראלים, בחר להעניק לסרט זה דווקא את פרס התסריט מכל הפרסים, אבל הפך את יוסף סידר לקולנוען הישראלי הראשון שקטף שם פרס. "מבול" הוקרן בפסטיבל ברלין (לצד "הדקדוק הפנימי" ושני אחרים שטרם הוקרנו בבתי הקולנוע כאן) וזכה לציון לשבח; "הדקדוק" זכה בפרס הראשי של פסטיבל טוקיו; וסרטים נוספים שטרם מצאו דרכם לבתי הקולנוע בארץ כבר קטפו פרסים בפסטיבלים נחשבים, דוגמת "השוטר" בפסטיבל לוקרנו.

"בוקר טוב אדון פידלמן". ששון גבאי, הנרי דוד. צילום: עמוס צוקרמן.

"בוקר טוב אדון פידלמן". הנרי דוד מימין עם ששון גבאי. צילום: עמוס צוקרמן.

קולנוענים ישראלים אוהבים לומר שהפסטיבלים האלו הם גאווה גדולה וזריקת עידוד לאגו, אבל מה שחשוב הוא ההצלחה בבית. אני מכליל פה לחלוטין משני הכיוונים, אבל ניסוחים כאלה נשמעים די מגוחכים כשהסרטים לא מדברים בכלל בסגנון הישראלי החובב הוליווד. "בוקר טוב אדון פידלמן" הוא הדוגמה המובהקת ביותר לזה השנה, אבל גם ל"דקדוק הפנימי" ול"התגנבות יחידים" לא חסר. הם מנסים להראות חתיכה קטנה מישראל, חלקם מתקופה אחרת, אבל כושלים במשימה העיקרית של חיבור המקומי ל'מקומיות'. שמי זרחין ("אביבה אהובתי") ואבי נשר ("פעם הייתי") אמנם עושים קומדיות, אבל בראש ובראשונה הם מצליחים לחבר את הצופים שלהם מהבית אל הזמן והמקום שלהם, וכך מצליחים להתחבב על הקהל (ובואו נודה בזה, "פעם הייתי" הוא ממש לא סרט טוב אבל הביא למעלה מ-260 אלף צופים).

האם הקולנוענים דוברי-הוליווד שצצו השנה קצרו פירות דומים לזרחין ולנשר? "הערת שוליים" אכן הצליח למשוך למעלה מ-200 אלף צופים, והספירה נמשכת. "ג'ו + בל" אמנם לא ממלא אולמות עד אפס מקום, אבל כבר רץ הרבה אחרי תקופת הניסיון שהוקצבה לו בסינמטק תל אביב, כולל התרחבות לסינמטקים נוספים. "כלבת" אמנם לא הצליח ברמה של "הערת שוליים" ו"פעם הייתי", אבל ביחס לז'אנר שלו – כ-20 אלף כרטיסים הופכים למספר נאה מאד: לשם השוואה, "סיוט ברחוב אלם" גרסת 2010 שבא עם כל היוקרה של הסדרה, משך כאן בסביבות ה-16 אלף צופים – מספר חריג לעומת "התאום" ו"יום שישי ה-13" שהביאו פחות מעשרת אלפים צופים ב-2009.

"המדריך למהפכה".

"המדריך למהפכה".

לספירתי, הופצו בשנה האחרונה 24 סרטים עלילתיים ישראלים בבתי הקולנוע (מי בהפצה רחבה ומי במוגבלת). מבין אלו שטרם הוזכרו, היה את "המדריך למהפכה" שלא באמת הצליח להביא למהפכה, כן התחבב על התקשורת ולא יותר מדי על הציבור (בכל זאת, בבסיסו הוא סרט תעודה והקהל לז'אנר הזה מוגבל). היה את "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" שקטף את מרבית פרסי אופיר אשתקד, אבל לא הותיר חותם אמיתי בקופות (ועלי) עם כ-60 אלף צופים. היו את "עוד אני הולך" וביחוד "בדרך אל החתולים" שהמתינו כשנתיים מאז שהסתיימו ועד שעלו להקרנות סדירות בסינמטקים. והיתה הפריצה של הדוגמנית בר רפאלי לתחום המשחק עם "סשן". היו כמובן עוד, אבל במבט על הקולקטיב, מרביתם לא תקעו יתד זיכרון חשוב בשנה החולפת.

במאמר סיכום השנה שלו, אבנר שביט טען כי יש פלח קבוע של הציבור בישראל אשר מוכן לצפות בקולנוע המקומי. טענה זו היא נכונה בבסיסה, אבל יאיר רוה מרחיב אותה (מפרש אותה?) לטעון כאילו יש מקום לסרט מקומי אחד מצליח בכל שנה. על זאת כבר אני חולק, למרות שהנימוקים שלו הם נכונים מאד (רק חוטאים להגדרה הכללית לדעתי). ב-2007 לא פחות מארבעה סרטים היו באיזור ה-200 עד 300 אלף צופים ("בופור", "הסודות", "ביקור התזמורת" ו"נודל") ואף אחד מבינהם אינו מרומם רוח דוגמת "פעם הייתי" ו"זוהי סדום" של 2010. ישנן שתי סיבות לכך שסרטים ישראלים לא מצליחים במולדתם ונתקלים בתקרה של 200-300 אלף צופים: מכיוון שמעט מדי סרטים עולים כאן בהפצה רחבה, קל לאנשים להיתפס לסרט לא טוב שישאיר להם טעם רע על התעשיה (זכרו שעל הקולנוע ההוליוודי הרוב כאן גדל כל חייו ואותו לא יפטור מהר כל כך); ומכיוון שרוב הסרטים לא מדברים למספיק קהל ולוטשים עיניהם לאירופה.

זה לא שהקהל משווע לסתם קומדיות (כישלון "סלסה תל אביב" מוכיח זאת). חסרים מספיק קולנוענים ומספיק תמיכה מן האנשים שבוחרים מה להפיק, שיבהירו לקהל בציון שהתעשיה כאן לא רק עושה סרטי איכות, אלא גם סרטים לכולם: לבילוי של שישי בערב עם החבר'ה, עם החברה, עם עצמך כי משעמם לך. במילים אחרות, פתיחת השוק ליותר ז'אנרים (עוד "כלבת") ודחיפה של יותר מאותם סרטים מגווני-ז'אנר לבתי קולנוע שצעירים יוצאים אליהם עם חברים ובנות זוג ("ג'ו + בל" שכאלה בסינמה סיטי, גם אם אינם מופצים בידי יונייטד קינג) – הם שיסירו את הדחיה-האוטומטית של הקהל מהקולנוע המקומי שלו.

"סלסה תל אביב". אנחל בונני, פירה קנטור. צילום: ניצן אסף.

"סלסה תל אביב". אנחל בונני עם פירה קנטור. צילום: ניצן אסף.

אם אתם קולנוענים וקוראים את זה, אינכם חייבים להמתין למפיק נחשב שיתמוך בכם. השנה הופיעו כמה וכמה סרטים שנוצרו ללא מפיקים ותיקים ודי בעצמם. הפחות בולט מבינהם הוא "העפיפונים של ארמנד" של קולנוען שפשוט רצה לעשות סרט ימני, ומשלא זכה לתמיכה מהקרנות כאן, יצא לצלם את סרטו בעצמו. את תשומת הלב הגדולה קיבלו סרטים אחרים בעיקר בזכות פסטיבל דרום, שפתח מסגרת אלטרנטיבית בה הקרין כמה מהסרטים הבועטים הללו, אשר חלקם הופקו בשלימותם ללא תמיכה של אף גוף ממסדי, דוגמת "ג'ו + בל", ו-"2 בלילה" שטרם עלה לאקרנים. ראוי לציין שבעוד פסטיבל דרום הגיב למצב שהציב לו "חתולים על סירת פדלים" (בעקבותיו נפתחה המסגרת האלטרנטיבית), פסטיבל חיפה יחד עם חברת קולנוע פרינג' עסקו בנושא עוד כמעט שנה קודם, ותכננו להעלות משבצת דומה בחג סוכות הקרוב. את הבכורה הם לא קיבלו, אבל נראה שלא היתה להם בעיה למצוא סרטים אחרים להקרין, וזה מדהים שנעשה כל כך הרבה קולנוע מהסוג הזה בארץ – מתחת לראדר של רובנו.

שתבוא עלינו פוריות קולנועית רבה גם בשנה החדשה.

[…] כרטיסים בישראל נשמע המענין ביותר: האם יהיה זה הפתח המיוחל ליצירת קולנוע מיינסטרים בישראל של שנות האלפיים, שאולי […]

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?