"גרין לנטרן". ריאן ריינולדס.
בין אם מדובר בניסיון לחידוש מרענן של מוסכמות הז'אנר ובין אם מדובר בבחירה שנועדה למשוך פלח שוק של נערות רומנטיקניות, "גרין לנטרן" שונה מיתר סרטי הקומיקס בציר העלילתי הבסיסי שלו. בדרך כלל, הגיבור הנבחר נרתם כולו להצלת העולם ומשלם מחיר בזוגיות. פה ושם הוא מנהל איזו מערכת יחסים קצרת טווח בלי לחשוף את זהותו, אבל חיי משפחה לא יצאו לו מזה. וגם אם הוא משיג את העלמה הנאווה, שהציל ממצוקתה בתחילת הפיצ'ר, זה קורה בסוף ומהווה חלק שולי מהסרט. פה, להבדיל, המתח והזמן העיקריים מוקדשים ליחסי הגיבור ואהובתו ולשאלה האם יזכה בה, ולא למלחמה חסרת הדיחוי ברוע הטהור ולשאלה סביב עתיד האנושות.
את הסרט ביים מרטין קמפבל, שבתור הבמאי של שני סרטי ג'יימס בונד ("גולדן איי" ו"קזינו רויאל") יודע דבר או שניים על טיפול בסרטי אקשן. גם הטיפול בגיבור עם מסכה על העיניים לא חדש לו, לאחר שביים את שני סרטי "זורו" בכיכוב אנטוניו בנדראס. עם זאת, בתור סרט פעולה עתיר משאבים, הסרט די מתקמצן על מכות ופיצוצים מרשימים. אין פה איזו בשורה בתחום האפקטים המיוחדים, ובקצב והעוצמה של האקשן לא ממשים את הפוטנציאל של העלילה. הקרב המכריע בסרט קצר מדי ולא מספיק מרשים, ולכל אורך הסרט יש הרבה מאוד ירוק ומעט מדי התגוששויות.
"גרין לנטרן – מגן היקום" בשמו המלא, הוא עיבוד קולנועי ראשון לחוברות הקומיקס, שפורסמו לראשונה כבר ב-1940. הגרין לנטרן היא יחידת שיטור בין גלקטית, שייעודה להשגיח על 3,600 חלקי היקום, אותם הקימו שומרים בני אלמוות וכעורים במיוחד. לוחמי יחידת העילית, המגנה על החוק והצדק ביקום, עונדים טבעת, המקנה להם שרירים להתפאר, חליפת גוף אלסטית ביותר ובעיקר את היכולת ליצור כל מה שעולה על דעתם. והפנס הירוק הוא שעוזר להם לכסח את הרעים ולתקשר זה עם זה על הדרך.
"גרין לנטרן".
כשפרלקס, פעם שומר בן אלמוות והיום ישות עוצמתית של פחד, מאיים להרוס את האיזון ביקום והורג את מנהיג הגרין לנטרן, יש צורך במושיע חדש. הטבעת הירוקה בוחרת בהאל ג'ורדן (ריאן ריינולדס), בן האנוש הראשון אי פעם שנבחר להצטרף לכוח. כל ההתחלות קשות, וצעירים לנצח טוחנים צעירות. לאחר טירונות מפרכת עתיד האל להתעמת עם פרלוקס, שמאיים על כדור הארץ כולו. כלומר, ביום בהיר אחד האל מגלה שהאנושות אינה הגזע היחיד ביקום, גם אם היא רוצה להאמין שכן. רצה הגורל, ומי שנבחר למגן היקום הוא דווקא זה שלא תסמכו עליו להוציא את הכלב לטיול ערב. הוא שחצן, פזיז, קל דעת ויש לו משאלת מוות. ואם זה לא מספיק, הוא לא בוגר, לא אחראי והכל מתפרק לו בחיים. אבל מה, אף שהוא מלא פגמים, יש לו הרבה פוטנציאל.
ריינולדס הקנדי, מי שכיכב בקומדיות רומנטיות רדודות דוגמת "מתחתנים עם ההורים" ו"יחצ"ן המסיבות", לא לוקח את עצמו ברצינות גם פה. המשחק שלו נע בטווח שבין לעשות פרצוף מושך (לעבר בחורות) לבין לעשות פרצוף כועס (על הרעים). הוא לא מכוון לאוסקר על הופעה חסרת תקדים, אלא בעיקר נראה ככזה שבא ליהנות על הסט. בלייק לייבלי מגלמת את דמותה של אהובתו קרול פאריס, גם טייסת וגם הורסת. ממש כמו בסדרה שהכירה אותה לעולם ("אחת שיודעת"), גם כאן היא בת עשירים חדורת שאיפות עם אקס מיתולוגי. שלא כמו בסרט "גנב עירוני", שם נדרשה לגלם נרקומנית קשת יום בשכונת פשע, הפעם לא שובצה לתפקיד דרמטי תובעני במיוחד. והמשחק שלה בהחלט סביר כזוגתו של הגיבור.
בתוך כך, מתמקדת העלילה במשולש של גיבורים אנושיים, ובעצם אנושיים מאוד. השלושה חיים את חייהם אבל מושווים כל הזמן לאביהם, ונעים בין עמידה בציפיות הגבוהות מול מרידה מוחלטת בהן. הראשון הוא האל, טייס מצטיין ובן לטייס אגדי, שנהרג כגיבור בתאונת מטוס טראגית. השנייה היא קרול, הבת הטובה והקרייריסטית של קרל (כנראה ששמות דומים זה מגניב) פאריס, שמשמשת יד ימינו ועוזרת לו בניהול ובעבודת שטח. אביה (אותו משחק ג'יי סנדרס) הוא בעל חברה מצליחה של תעשיות ביטחוניות, שמרוויחה יפה ממכירת מערכות טייס לצבא ארצות הברית. האחרון והלא חביב הוא הקטור המונד (פיטר סארסגארד), ד"ר לכימיה ובנו של הסנטור (טים רובינס, השחקן המוכשר בסרט, שמקבל זמן מרקע ותפקיד שוליים ביותר), שמאוהב בקרול ומקנא בהאל עוד מילדותם. חייו האפרוריים והבינוניים מתנהלים בצלו של האב הכריזמטי והבכיר, שמנסה להפעיל פרוטקציות ולסדר לבנו חלטורות ממשלתיות.
"גרין לנטרן". ריאן ריינולדס.
גרין לנטרן מעלה קונפליקט בין שני אלמנטים מנוגדים, באופן שמזכיר מאוד סרט קלאסי וייחודי הרבה יותר. "הסיפור שאינו נגמר" הציג לפני 27 שנה את כוח הדמיון, שחיוני להציל את ממלכת פנטזיה מפני החידלון, המשתלט עליה ומפורר אותה. במקרה של הסרט הירוק, מתבסס המסר שמאחורי הנרטיב על כוח הרצון כמפלט אחרון וחיוני מפני הפחד, שמאיים להשמיד את היקום כולו. בשני הסרטים מדובר בתכונות נשאפות שילדים נוטים לאבד בבגרות, כשמגלים שהחיים אינם פיקניק ושהמציאות לפעמים נושכת, ותמיד נובחת. הסיפור עוסק במה שניתן להשיג אם רק מתרכזים בכך, והדמיון מתבטא ביכולת הקסומה של שומרי היקום להפוך למציאות כל עצם שיעלו על דעתם ברגע נתון.
ואי אפשר בלי להתייחס לצדק החברתי בישראל בגרסה הקולנועית שלו. בפעם המי יודע כמה בשנה האחרונה, מתגלים משקפי תלת המימד כבגדי המלך החדשים של המאה ה-21. אחרי שצפיתי ב-10 סרטי מדע בדיוני בתיווכם, אני משוכנע שרק בראשון ("אווטאר" כמובן) הייתה להם תרומה ממשית לחוויה. כל יתר הסרטים, זולת הטריילרים שקדמו להם, היו דו מימדיים לגמרי. כלומר, מה ש-33% תוספת לכרטיס רגיל קונים לנו זה בעיקר לחץ על האף לשעתיים עם נטייה לסחרחורת קלה לאחר כותרות הסיום. ובשתי מילי: עבודה בעיניים. תרתי משמע.
גילוי נאות: לעבדכם הנאמן יש מקום חם בלב לז'אנר סרטי גיבורי העל. משהו ביכולות גדולות מהחיים, תחושת חיוניות מוצדקת ואלטרואיזם בשירות האנושות כולה עושה לי את זה כנראה. והתוצאה: קשה מאוד לאכזב אותי. במובן הזה, גרין לנטרן לא מצליח להיכשל. אבל שיהיה ברור: אין לצפות פה למורכבות של סדרת סרטי ה"מן": באטמן, ספיידרמן ואקס מן. כן ניתן לסמן וי על סרט חנונים קיצי, קליל ומוכר, עם ירוק זרחני דומיננטי ברקע. בהחלט אפשר לצפות שהסרט יהפוך ללהיט בקרב בני ובנות העשרה, ויגרור אחריו עוד סיקוול או שניים ב-5 השנים הקרובות.
דירוג: 
גרין לנטרן
ארה"ב, 2011
הפצה: החל מה-04.08.2011 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע.
קדימון:
בימוי:
מרטין קמפבל
תסריט:
גרג ברלנטי
מייקל גרין
מארק גוגנהיים
משחק:
ריאן ריינולדס
פיטר סארסגארד
בלייק לייבלי
מארק סטרונג
טים רובינס