ריאיון עם דוד מורן, במאי "המרקיז מבני ברק"

מאת
21 באוגוסט 2011 בשעה 12:45
"המרקיז מבני ברק". דוד מורן.

דוד מורן מצלם את מיכה פרנקל עבור "המרקיז מבני ברק".

אחרי כמה ראיונות עם אנשי קולנוע מוכרים יותר, הרשו לי להציג בפניכם קול חדש יחסית בקולנוע המקומי: דוד מורן, יוצר "המרקיז מבני ברק" שהוקרן בפסטיבל TLVFest של 2010. "המרקיז" מתעד הומוסקסואל מזדקן בחיפושיו אחר מישהו לחלוק איתו את חייו, וכמו בסרטו שלפניו, "האימפריה של רומה", אשר מתעד את שכנו המיוחד ודל האמצעים, בוחר מורן לצלם סיטואציות שהניסוח 'לא נוחות לצפיה' קטן עליהן. בראשון, גופו הבלתי חטוב של מושא הצילום מככב בעירום מלא על המסך לכל רוחבו ואורכו, ואילו בשני מצולמות סיטואציות של נבירה בפחי אשפה וביקור קשה בבית תמחוי. הצפיה שלי בסרטיו של מורן לא עברה בקלות, ושוחחתי איתו עליהם, על הביטוי הרחב שהוא נותן לאנשים שהוא מצלם, ועל כוונותיו לעתיד – שבינהן סרט עלילתי עשיר בתקציב בהוליווד, ופרויקט תיעוד המנטור שלו בחזרתו ליצירת קולנוע.

"אני בעצם לא רוצה להגיד כלום בסרטים האלה, אלא אני רוצה להכיר לך בנאדם," מסביר מורן. "אני רוצה לעשות את זה בצורה סמי-אנטרטיינמנט. שזה יתפוס אותך, שזה יבדר אותך, כי אני יודע שככה אתה תכיר את האדם יותר טוב. השפה של הסרט, בחירת זויות הצילום והעריכה תהיה מקבילה לשפת חייו של האדם ולאופי שלו."

זו הסיבה שמיכה פרנקל מצולם רבות בסרט "המרקיז מבני ברק" בעירום מלא, כשהמצלמה מתעקשת ללכוד את כל גופו?

"הוא ביקש ממני לצלם אותו בעירום ועניתי שאין לי בעיה. היה קטע שסיימנו לצלם וכבר הייתי על סף סיום העריכה של הסרט. ויצא לי לדבר איתו בטלפון, גם איתו אני בקשר, הוא שאל אם צילמתי אותו בעירום בסרט ועניתי שכן, אז הוא אמר לי תודה. בזמן הצילומים הוא היה בקטע של חיפוש בעל, וכאילו רצה להשתמש בסרט כמעין סוג של יחסי ציבור לעצמו. אתה יודע, אם יראו את הסרט בקהילה, אז אולי הוא ימצא מישהו שידלק עליו. זה פחות או יותר ההגיון שלו בבקשה לצלם אותו בעירום. (לי) זה לא היה כל כך קשה."

האם להתעקש לצלם את כל-כולו של מיכה בעירום, או את השכן שלך ב"אימפריה של רומה" נובר באשפה, הן לא חדירות עמוקות מדי לחייהם שמקשות על הצופה?

"הסיבה היא לא להיות חושפני וזו לא פורנוגרפיה דוקומנטרית. אני מאמין שקולנוע, בין אם עלילתי או תיעודי, צריך ללכת עד הסוף. יש קטע בסרט 'המרקיז' שהוא נכנס עם מישהו לחדר, ואם הייתי יכול, הייתי מצלם את האקט שלהם ומראה אותו בסרט. כי זה החיים שלהם. זה מה שעובר עליו. ורומה מחטט בפחי אשפה. אני לא הולך להיות פוליטיקלי קורקט, אני שונא קולנוע שהוא פוליטיקלי קורקט ואני שונא קולנוע שמיפה דברים בשביל 'לצאת בסדר'. אני חושב שאתה חוטא למה שאתה רוצה לעשות. ויש גישה פוסט מודרנית כזו שאומרת שהאמנות לא משקפת את המציאות אלא יכולה לברוא אותה. אני לא חושב שראוי בכלל לקולנוע ליצר מציאות."

למה?

"כי אז אנחנו נחיה בתוך פרסומת, לא נחיה בתוך העולם האמיתי. וקולנוע זו אמנות, זה לא העולם האמיתי. גם סרט תיעודי הוא אמנות, ובגלל זה באמנות אתה יכול ללכת עד הסוף, מה שאתה לא יכול בחיים. היום כשאתה אומר את האמת, מאשימים אותך שאתה שקרן או גזען. זה לא שאני מסתכל מגבוה על אחרים. צריך להגיד את האמת. ואם אני הולך עם רומה לפחי זבל ומצלם את היד שלו בתוך הפח מוציא משהו, ואומר איזה יפה. אני לא חושב שזה קשה. יש את זה גם בחדשות."

אבל בחדשות עושים את זה כדי להשפיע ולהדגים אי צדק.

"יש את התפישה הזאת שהקולנוע, הספרות והתיאטרון לא משקפים את המציאות – אלא יוצרים אותה באמצעות אפליות מתקנות או בנית דמויות שיתנו דוגמה חיובית יותר ויתקנו את התדמית של ציבורים מסוימים. הבעיה בדברים כאלה היא שהאמנות הזו אינה משנה את המציאות אלא מנסה לשנות את התדמית של המציאות, ואז אתה מקבל פרסומת לחיים. אני חושב שאם אתה רוצה לשנות את המציאות, אתה צריך להראות אותה. אתה לא חייב לנקוט עמדה, מספיק שאתה מראה – ויש לזה עוצמה אדירה."

אז מהי בעיניך המטרה של קולנוע?

"לרגש. וכשאתה רוצה לרגש את הבנאדם, אתה מראה לו מצב שמספיק חזק כדי לעשות לו משהו. זה הכי רחוק שאתה יכול להגיע בתור במאי סרטים: או שהוא ירצה לראות אותו עוד הפעם או שהוא לא ישכח אותו."

גם אם זה הניסיון לרגש יהפוך את הצפיה לקשה?

"לנבור בפחי אשפה זה לא חלק מהחיים שלך תודה לאל, וזה לא חלק מהחיים שלי תודה לאל, ולכן כשאתה צופה בזה אתה אומר 'אוי, זה רע'. אבל מעצם זה שראית את זה כבר אמרת שזה נורא, לא הייתי צריך לעשות כלום חוץ מלהראות לך את זה. כי הסרטים האלה הם תמונה מחייו של בנאדם. הם תמונה שאני מנסה שתדבר בשפה שלהם. זה הכל."

אתה שומע תגובות על כך?

"רוב האנשים שצפו ב'מרקיז' חשבו שזה סרט קשה, ואני עד היום לא מבין למה דווקא 'המרקיז' יותר קשה מ'האימפריה של רומה'. כנראה כי המרקיז מופיע בעירום והוא לא פאביו – הוא מיכה – ופתאום הוא מופיע להם בעירום. אני מכניס אותם לעולם שלחלוטין זר להם. אבל זה הבנאדם: הוא מסתובב בעירום. איך אני אביך אותו אם אני אצלם אותו בעירום? סרט צריך ללכת עד הסוף ולא לפחד משום דבר."

"הדברים הרגילים".

"הדברים הרגילים".

דוד מורן נולד וגדל בבאר שבע, על מוסיקה אלקטרונית, דאנס, טכנו, ומגדיר את עצמו כאחד האנשים הראשונים בארץ ששמעו ג'אנגל. הוא רצה להיות מוסיקאי בחייו, אך החליט לא לרדוף את החלום הזה כי הבין שאין לו כסף לכלי נגינה. הוא עבד קצת ברדיו בצעירותו, אבל הבין שהיעוד האמיתי שלו הוא קולנוע כאשר צפה בסרט "הכביש האבוד" של דיויד לינץ'. משם הדרך לבית ספר לקולנוע היתה קצרה, והוא סיים במסלול מיוחד של הפקה ויצירה טלויזיונית במכללת ספיר. הוא התחיל בתור סאונדמן בערוץ הראשון ואז מנהל התוכניה של סינמטק באר שבע זכרו לברכה, עד שהחליט לעזוב את באר שבע ולחפש השראה בתל אביב, שם פגש במיכה פרנקל עליו יעשה את הסרט "המרקיז מבני ברק". עוד לפני שיתחיל את הסרט על מיכה, הוא יחזור לבאר שבע, יחליט שעכשיו הוא יוצר סוף סוף סרט משלו אחרי כשמונה שנים של עבודות לא רלבנטיות, יקנה מצלמת וידאו בכמה אלפי שקלים ויצלם את סרט התעודה "האימפריה של רומה" בכיכובו של השכן שלו, רומה.

בשנה האחרונה הוא עבר לעלילתי ויצר את הסרט הקצר "הדברים הרגילים" בו גבר ואישה מתעוררים ביחד במיטה ותוהים כיצד להתמודד עם המצב החדש. פרויקט הוליוודי עטיר תקציב על פי תסריט שלו לאט לאט קורם עור וגידים, והוא גם מתכנן לצלם סרט תיעודי על המנטור שלו, ניסים דיין, שחוזר לביים עם "מפריח היונים".

"המעבר לעלילתי היה די חלק," הוא אומר. "זה היה משהו שכל הזמן התכוננתי אליו בראש. אתה עושה למעשה כמעט את אותו הדבר, רק שבעלילתי אתה משקר לגמרי וזה לגיטימי. אתה לא מחפש אמת תיעודית אלא אמת של הדמות. בעלילתי אתה מחפש להעביר את המטען הרגשי של הסרט, וזו המטרה הכי חשובה בעלילתי. אני מחפש חויה. לא משנה מה אני עושה, אני מנסה למצוא את החויה שבתוך הנושא. לגרום למשהו מיוחד ביום של הצופה ושהמשהו המיוחד הזה יהיה לצפות בסרט שלך. אתה יכול להשיג את הדבר הזה רק אם אתה עושה משהו מיוחד."

בסרט העלילתי הקצר "הדברים הרגילים", האם הרגשת שאתה נוקט בעמדה מנוגדת לתעודה? ב"דברים" המצלמה נייחת ומאפשרת לדברים לקרות בתוכה, שזה ההיפך מהמעקב הצמוד שלך בתעודה.

"בדוקומנטרי אני פחות חושב. הדוקומנטרי נותן לך רגעים של מעקב ו'הדברים הרגילים' הוא סרט על אהבה שלא מתממשת. בקטעים שהסרט הזה סטטי רציתי שתעבור תחושה שזהו גם המצב שלהם, וזה פחות או יותר כמו דוקומנטרי כי הם עשו משהו שאין לו תכלית. הם מתעוררים בבוקר כנראה אחרי לילה של סקס אבל מערכת היחסים שלהם לא תלך לשום מקום. בגלל זה זה נקרא הדברים הרגילים. זה קורה להרבה אנשים כל הזמן: פגשת מישהי, כוסית אלכוהול פה, כוסית אלכוהול שם, הסיפור נגמר במיטה, משיכה הדדית, אתה קם בבוקר וזה נגמר. לפעמים אתה מרגיש משהו לבנאדם והשאלה איזה מין בנאדם אתה: האם תיקח את זה לצעד הבא, והאם אתה בכלל בשל לצעד הבא? זה מה שהיא שואלת אותו בסרט, וזו לא סצינה יחודית ולא סצינה שאנחנו לא מכירים, אבל רציתי להראות אותה בצורה שרק הקולנוע יכול לבטא, והסטטיות היא חלק מזה. היא נותנת עמידה במקום. האסטטיקה של הסרט מספרת לך על הדמויות, והאופן שבו אתה מצלם ועורך את הסרט – זה בעצמו טקסט."

כמו קולנוענים רבים, דוד מורן לא אוהב להיות מהצד המצולם של מצלמה, ובינתים גם מעדיף לא להיראות בכתבה. סרטיו התיעודיים מוקרנים מדי פעם בסינמטקים, והסרט הקצר "הדברים הרגילים" עתיד לעלות במלואו ליו-טיוב. התעדכנו בעמוד הסרט כאן באתר לפרטים נוספים.

שיוכים: ריאיונות