"המטרה: הבית הלבן" – ביקורת
"המטרה: הבית הלבן". ג'ררד באטלר.
ז'אנר הפעולה טבע כבר מזמן בביצת חוש ההומור והלעג העצמי, והיחידים שניסו באחרונה להציל אותו ממנה הנפיקו סרטים רציניים אמנם, אך משעממים למדי בלי הסתבכויות או שמירה על מתח. חלק בטביעה הזו נטלו המפיקים הישראלים אבי לרנר ובועז דוידזון ("בלתי נשכחים 2", "ג'ון רמבו"), שגם מביאים את הסרט הראוי ביותר מזה זמן רב שמצליח להיחלץ מהביצה הטובענית הזו, הוא "המטרה: הבית הלבן".
אנטואן פוקואה שביים את "המטרה: הבית הלבן", הוא במאי די אפקטיבי: הסרט המוערך ביותר ברזומה שלו הוא "יום אימונים מסוכן", אבל יש לו גם כמה סרטים ברי-חלוף שהצליחו להיות חביבים בשעתם כגון "על הכוונת" עם מארק וולברג. זהו סרטו הראשון מזה ארבע שנים שמגיע לקולנוע, אבל שיפור מרחיק לכת מאותו אחרון שלו, "רחובות ברוקלין" עם ריצ'ארד גיר. הפעם, עם תקציב של כ-80 מיליון דולר, פוקואה מיצר סרט עתיר פיצוצים, התרסקויות גדולות ושאר אפקטים, ויוצא עם ידו על העליונה חרף הרבה חוסר-היגיון שהרי טבוע בז'אנר.
