ביקורות קולנוע (עמוד 63)

"מר הולמס" – ביקורת

"מר הולמס". איאן מק'קלן.

"מר הולמס" הוא סרט טוב, אך לא מדהים ואין בו משהו יוצא דופן, מיוחד או בלתי נשכח. לטוב ולרע זהו סרט קטן ושקט. איאן מקלן מצוין בתפקיד שרלוק הולמס וקשה לדמיין מישהו אחר בתפקיד במקומו. כמו כן, הסרט מעוצב בצורה מושלמת, כל רחוב וחדר, כל בגד, עד אחרון החפצים והפריטים הקטנים שיש בכל מקום.

איאן מקלן (סרטי "שר הטבעות" ו"אקס-מן") מגלם איש זקן שידע תהילת עבר, המתגורר באחוזה כפרית עם סוכנת בית ויש לו קשר עם צעיר שעובד בגינה. כאן מסתיים הדמיון בין "אלים ומפלצות" שכתב וביים ביל קונדון (שעליו זכה באוסקר לתסריט מעובד) על הבמאי ג'יימס וייל ו"מר הולמס" שקונדון ביים. בעוד הצעיר שם היה גנן בוגר שגילם ברנדון פרייזר, במקרה הזה מדובר בילד שמגלם בצורה נהדרת מיילו פרקר (שזהו סרטו השני ובשנה הבאה נוכל לראות אותו בסרט החדש של טים ברטון, "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים").

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"על חבל דק" – ביקורת

"על חבל דק". ג'וזף גורדון-לויט.

גיבור הסרט "על חבל דק" מתאר את המעשה בו מתמקדת העלילה – הליכה על חבל בין שני מגדלי התאומים ז"ל – כמעשה אמנות. למרות זאת, אף לא לרגע אחד לאורכו של הסרט הרגשתי שאני צופה ביצירת אמנות. אם כבר, התחושה הייתה שאני צופה ביצירה טכנולוגית. נכון שישנן יצירות בהן הגבול בין השניים מטושטש ולא ברור, אבל לי היה נדמה שהבמאי רוברט זמקיס כל כך התאהב בחזון הוויזואלי שלו, עד שנזנחה מלאכת הסיפור הקולנועית. ואכן, המראה של הסרט הוא חד פעמי. רגעי ההליכה בין התאומים הם מרהיבים ועוצרי נשימה. ולא רק הם. לכל אורכו של הסרט הצילום של דריוס וולסקי מהפנט אותך, אבל למרות זאת האופן בו הסיפור מתגלגל מוציא אותך ממנו. אין זה מפתיע כשזה מגיע מזמקיס, שיותר משלושים שנה מוביל ומתנסה בשימוש בטכנולוגיות חדישות בקולנוע ("מי הפליל את רוג'ר ראביט?", "רכבת לקוטב" ואחרים) לא קופא על שמריו. אך בניגוד למקרים אחרים, נדמה שהפעם הוא מעדיף את הטכנולוגי על פני הקולנועי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אגדת האחים קריי" – ביקורת

"אגדת האחים קריי". טום הארדי, פעמיים.

ברוכים הבאים לתקופת האוסקרים. זוהי התקופה בשנה בה נרשמת עלייה תלולה במספר הסרטים המבוססים על מקרים אמתיים המוקרנים בבתי הקולנוע. לראיה, רק השבוע עלו שלושה כאלו בישראל: "התוכנית" על  לארס ארמסטרונג, "על חבל דק" על לוליין שהילך בין מגדלי התאומים ז"ל ו"אגדת האחים קריי" על גנגסטרים לונדוניים בשנות השישים. שלושה סרטים, שלוש ארצות ועל פני 50 שנה. לרוב, סרטים מסוג זה מנסים לשאוב השראה מההישגים העל אנושיים של הדמויות (לרמות את מארגני הטור דה פארנס, לפרוץ ולהלך על הבניינים הגבוהים בעולם ולשלוט בעולם הפשע הלונדוני בהתאמה) אבל שוכחים להעמיק ולהתעסק בדרמה האנושית. לרוב אחרי צפייה בסרטים מסוג זה אני נותר עם תחושה שהיוצרים הסתפקו בהצגתו של סיפור קורע לב או מעורר השראה, ומאמינים שהקסם הקולנועי יעשה את שלו משם.

המקרה של "אגדת האחים קריי" אינו שונה. זהו סרט הביוגרפי השני ברציפות אותו בריאן הלגלנד כותב מביים אחרי "42", סרט על כוכב הבייסבול ג'קי רובינסון. הלגלנד שזכה באוסקר על הכתיבה של "סודות אל.איי" והיה מועמד על "מיסטיק ריבר" לא מצליח לייצר סרט שיותיר חותם כמו שני אלו. יש הרגשה שאנו צופים מהצד בהתרחשות ואף אחד לא מנסה  להכניס אותנו לתוך "האקשן".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פן" – ביקורת

"פן". לוי מילר.

בכל דור ועשור יש גרסה נוספת לסיפור פיטר פן. "פן" הוא סיפורו של פיטר שמגיע לארץ לעולם לא כמה שנים לפני שהוא פוגש את וונדי ואחיה בסיפור המוכר. הסרט אינו משעמם, אך הוא לא ממש מעניין, הוא לא מלהיב, מצחיק, מקורי או מיוחד. הוא מבוים רע והחלקים השונים שלו לא מתחברים יחד.

בקריינות (המיותרת בפתיחה בלבד) מסבירים לנו שזהו סרט מקדים (prequel). הילד היתום פיטר סובל בבית היתומים בלונדון שבו התגורר מאז שהיה תינוק. הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה (אין סיבה או משמעות לכך, אבל שיהיה). כמו ילדים רבים בבית היתומים הוא נחטף בספינה מעופפת אל ארץ לעולם לא. ופיטר לא כל כך כועס או מפחד כי שם הוא מקווה למצוא את אמו שמסרה אותו לאימוץ (אמנדה סייפרד מ"מאמא מיה" בתפקיד קטנטן). יש גם שודד ים שכועס ולא ברור מה הוא רוצה (שאותו מגלם יו ג'קמן ויש לו איזה קטע עם להיראות צעיר, שחתכו או שאינו מפותח כמו שצריך), את טייגר לילי (רוני מארה, "נערה עם קעקוע דרקון") ודמויות נוספות המוכרות מהספר "פיטר פן".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"להציל את מארק וואטני" – ביקורת

"להציל את מארק וואטני". מאט דיימון.

הנה סוף סוף יש סרט קולנוע טוב, בעיקר לחובבי מדע בדיוני וסרטי מתח שבהם אדם נלחם על חייו מול כוחות הטבע. "להציל את מארק וואטני", שביים רידלי סקוט ובכיכובו של מאט דיימון, הוא סרט מדע בדיוני טוב מאוד, מרתק, מרגש, עם מעט קטעים מיותרים ב-141 דקותיו. הסרט מבוסס על הספר "לבד על מאדים" (The Martian) ותמוה שהחליטו לתת לסרט שם אחר. "להציל את מארק וואטני" נקרא כך, כמובן, על משקל "להציל את טוראי ראיין" שבו דיימון גילם את הטוראי המדובר, אבל אם כבר יצא לאור הספר בעברית, למה לא להשתמש בשם שלו? (זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה: הספר Cold Mountain נקרא בעברית "בחזרה לקולד מאוטן" בעוד הסרט נקרא "קולד מאוטן".)

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המתמחה" – ביקורת

"המתמחה". אן האת'וואי עם רוברט דה נירו.

מניסיון אישי אני יכול לומר שיש לא מעט קווים מקבילים בין חיפוש עבודה לבין חיפוש אהבה: אתרי היכרות דומים לאתרי חיפוש עבודה, עוברים מספר ראיונות/דייטים עד שמחליטים אם 'זה זה' ועוד. יש לי הרגשה שגם אם לא במודע, ההקבלה הזו נמצאת בבסיסו של "המתמחה". ספק אם זו הייתה הכוונה של הבמאית והתסריטאית ננסי מאיירס ("זה מסובך"), אבל כידוע כוונת המשורר היא חסרת חשיבות באמנות. כוונות לא חסרות לסרט, ואף נדמה שיותר מדי מהן, אבל מרוב עודפים, הטיפול בהן נותר שטחי ומשאיר טעם של עוד. האם זהו סרט על השלמה עם הפנסיה והזקנה? או אולי זה סרט על התבגרות נשית בעולם עסקי? ואולי על פמיניזם בעולם הטכנולוגי?

מאיירס, שבדרך כלל עושה משהו שלא עושים בהוליווד – מעניקה עלילות רומנטיות לנשים מבוגרות (יחסית למונחים ההוליוודיים) – ממשיכה לדון בנשיות "חריגה", אך מכיוון אחר. הפעם הדמות הנשית המרכזית היא ג'ולס (אן הת'אווי) צעירה שהקימה ומנהלת חברת סטארט אפ שמוכרת בגדים און ליין. היא פרפקציוניסטית (מזמינה חבילות הביתה כדי לראות את הקיפול), בלי זמן לכלום, שנאבקת מצד אחד במשקיעים שרוצים להצניח מעליה מנכ"ל כדי לנווט את החברה להצלחה (אגב, כל המועמדים שהיא מראיינת הם גברים, כי שתי נשים בכירות בהייטק זה כבר מד"ב) ומצד שני עם המתח ביחסים עם בעלה, שזנח את הקריירה שלו לטובת טיפול בביתם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים" – ביקורת

"שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים".

"שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים" של מור לושי מכניס את מלחמת ששת הימים הזוהרת והצודקת לתבנית הידועה והשגרתית של כל מלחמה, ויוצק לתבנית גם אג'נדה פוליטית מובהקת בגנותה. אחרי חזרות רבות כל כך על המשפטים "הפכנו לצבא כובש", "לנו לא היה אכפת מירושלים ומקדושתה" ו"במה שעשינו לערבים זיהיתי יסודות ממה שעשו לנו בשואה" (פראפראזות), קשה לא להבין מה מוסר ההשכל שמנסה לטבוע היוצרת. גם לסרט תעודה טבעי שתהיה עמדה; אבל כשהסרט מטיף את עמדתו שוב ושוב ברצף, הוא אינו מצליח להעביר אנשים על דעתם ובעיקר מעורר אנטגוניזם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פלאפל אטומי" – ביקורת

"פלאפל אטומי". שי אביבי, מלי לוי.

"פלאפל אטומי" הוא סרט קומדיה שמרוויח נקודות על רלבנטיות ורוח טובה, אבל אינו מצליח להצחיק ונשען בעיקר על וולגריות, בוטות ואינפנטיליות. ניכר בהחלט שהיוצר מבקש להדגיש את הבהמיות הישראלית על פני האירופאיות המעודנת. כתוצאה מכך, הסרט המתרחש בישראל, מתנהל כמעט כולו בצעקות, וזהו למעשה הבסיס לחלק ניכר מן הבדיחות – מה שכמובן לא מבדח אדם בוגר, ואינו ביקורת חברתית נוקבת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ילדות פרא" – ביקורת

"ילדות פרא".

עוד לפני שהוא שימש כמפלט מן החיים, אולם הקולנוע היה מקום אליו הלכו לראות את החיים כפי שהם. הכמיהה לראות את העולם ואת האנשים החיים בו היא היסוד של הסגנון הראליסטי. כתוצאה מכך, לרוב הוא עוסק בנושאים לא פשוטים שכן אין עניין רב מדי בחיי שגרה הכוללים הצלחות וחגיגות  (המקטרגים יגידו שגם בסבל אין עניין – אבל זה כבר דיון אחר) – בשביל זה יש את פייסבוק. "ילדות פרא" הטורקי העולה כעת בישראל בנוי על היסודות הללו, אבל זוכה לטיפול מיוחד בידי הבמאית, דניז גמזה-ארגובן לה זהו סרט ביכורים. בתוך הקושי של העולם אותו היא מציגה היא עדיין מצליחה להעניק רגעים של שמחה ולא נופלת למניפולציות רגשיות זולות. לא קראתי את נימוקי השופטים, אך אני משער שאלו חלק מהסיבות בגללם זכתה בפרס סינמה אירופה בפסטיבל קאן האחרון.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הביקור" – ביקורת

"הביקור". פיטר מק'רובי.

השלושים על ווס קרייבן עוד לא תמו, וכבר ניתן להכריז שאולי נמצא יורש לאמן האימה: מ. נייט שאמאלאן. נכון, הוא לא חדש בסביבה, כבר לא כל כך צעיר, ולמעשה אף סרט שלו חוץ מסרטו החדש "הביקור" לא מוגדרים כאימה קלאסית אבל למעשה חלקם היו מלאי אימה (ואני לא מדבר על האימה בעצם הצפיה בשניים הקודמים).

לא רק ש"הביקור" הוא סרט ז'אנרי לכל דבר. יותר מכך: עם סרט האימה הראשון שלו, שאמאלאן כבר חורג מהקלאסיות, ובדומה ל"צעקה", כבר נמצא בשלב הרפלקסיבי של הז'אנר. אצל שאמאלאן המודעות הקולנועית לא נעשית דרך מטא דיון בסרטי הסלשרים אלא באמצעות עשיית סרט דוקומנטרי. נכון שהוא לא מחדש כאן, וזה אחד הטרנדים החמים בקולנוע בשנים האחרונות ובסרטי אימה בפרט (אני אישית הייתי שמח לראות קומדיה בפאונד-פוטג') אבל יש לסרט שני מרכיבים שמבליטים אותו מעל השאר: הגיבורים הם ילדים וקשישים והרבה הומור.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שם קוד מ.ל.א.ך" – ביקורת

"שם קוד מ.ל.א.ך". הנרי קביל.

המשותף לביקורתיות של הטרחנים ושל 'ההייטרס' כנגד הקולנוע ההוליוודי העכשווי הוא, הטענה שכל מה שעושים שם זה בעיקר למחזר ולשחזר סדרות וסרטים ישנים או פשוט לעבד חוברות קומיקס עלומות – בידיעה שזה מה שימשוך את הקהל הצעיר. אז בשבילם, עשו את "שם קוד מ.ל.א.ך" עם כל המאפיינים של סרט קיץ (אקשן, הומור והתבססות על חומר קודם) ומצד שני כל כך ישן, שזה כבר נוסטלגי. עכשיו גם הם יכולים להרגיש שמתייחסים אליהם בקיץ.

לאור זאת ניתן להבין למה הסרט ברובו מרגיש כאילו עדיין תקוע בשנות השישים, הן מבחינת העיסוק במלחמה הקרה (לא שמעתם את ביבי לאחרונה? האיראנים בפתח!) והן מבחינת הסגנון. את הראשון עוד ניתן להבין, שכן הבסיס של הסדרה עליה מבוסס הסרט, הוא שיתוף פעולה בין אמריקאים לסובייטים וכל שיתוף פעולה אקטואלי יהיה או לא מעניין או לא הגיוני (למשל בין אמריקאים לסעודים במסגרת מלחמה בדאעש. אם רוצים לא הגיוני, עדיף לחזור לסרטי הקומיקס). בנוסף לכך, התסריט והחיבור בין האמריקאים לרוסים עובד היטב. אך לגבי הסגנון הקולנועי, לא משנה כמה ניסיתי, לא מצאתי שום הצדקה למעברים ולסגנון צילום כל כך מיושן, שהפעם האחרונה שראיתי אותם היה בחתונה בשנת 2002. נוסטלגיה היא דבר טוב, אבל אסור לה להשתלט על הכול.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"היטמן: סוכן 47" – ביקורת

"היטמן: סוכן 47". רופרט פרנד.

ניתן לומר על הסרט "היטמן: סוכן 47", שהוא עונה על כל הציפיות, אלא שהן לא כל כך גבוהות מלכתחילה. כבר לפי שמו, לא ציפיתי להרבה מהסרט, שהינו 'הלחם' בין אחד מסרטי האקשן הנשכחים של העשור הקודם ואחד מסרטי אמנויות הלחימה הכושלים אי פעם. לא שיש קשר בין השניים, אבל זו חתיכת נקודת פתיחה נמוכה. כל שרציתי היה שהסרט יספק מעט אקשן ומתח – ואכן יצאתי מסופק.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »