מגזין סרטים (עמוד 2)

"אלטו נייטס" – ביקורת: מנסה להידמות ל"חבר'ה הטובים" ככל יכולתו

"אלטו נייטס". רוברט דה נירו.

הבמאי הותיק בארי לוינסון ("איש הגשם", "באגסי") משלב כוחות עם התסריטאי ניקולס פילג'י ("החבר'ה הטובים", "קזינו") ליצירת סרט מאפיה נוסף "אלטו נייטס", שאמנם מהנה למדי לצפיה אבל נטול ערך של ממש, ויתאים בעיקר לכאלה שרוצים עוד קצת מאותו דבר.

עלילת "אלטו נייטס" מגוללת את היריבות בין שני המאפיונרים הידועים (והאמיתיים) ויטו ג'נובזה ופרנק קוסטלו (שניהם בגילומו של רוברט דה נירו) שבצעירותם היו חברים ובהמשך נפרדו דרכיהם והם הפכו להיות יריבים מרים שאינם מצליחים לבטוח אחד בשני. כשויטו מוציא חוזה על פרנק, העניינים מתחילים לצאת משליטה ופרנק מנסה לחלץ את עצמו בשלום מהסיטואציה שנכפתה עליו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מכירה פומבית" – ביקורת: דמויות מקוריות ומשחק מוצלח

"מכירה פומבית". לואיז שבילו.

"מכירה פומבית" הוא סרט דרמה צרפתי, שמתרחש בעיקר בפריז, עם אוסף דמויות מקוריות ומאופיינות היטב שאותן מגלמים שחקנים בטבעיות יוצאת מן הכלל.

השלד של הסיפור הוא יצירת אמנות של הצייר האוסטרי אגון שילה שנחשבה לאבודה ומגיעה לידיעת בית מכירות פומביות בפריז (בעל שם שמזכיר את סותבי'ס), שחושד ומשער שמדובר בזיוף. אבל זה כמעט רק תירוץ כדי להציץ לחייהן של מספר דמויות המעורבות בפרשה: אנדרה מאסון, מנהל המחלקה הבין-לאומית של בית המכירות הפומביות; אורור, העוזרת שלו; חברי הנהלה של בית המכירות הפומביות; ברטינה, אשתו לשעבר של אנדרה (ליה דרוקר); מרטין, צעיר שמתגורר עם אמו במולהאוז (קרוב לגבול של צרפת עם גרמניה ושוויץ), חבריו וסוזן, עורכת הדין שלהם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" – ביקורת: עלילה דלה ללא אמירה מקורית

"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור".

הסרט זוכה פרס הגראנד פרי של חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון, "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" של הבמאית ההודית פאייל קפדייה, עוסק בניגודים: העיר לעומת הכפר, ההינדי לעומת המוסלמי, השמרנות לעומת המודרנה. אבל הוא מאכזב משום שיש לו עלילה דלה ואין לו אמירה מקורית כלשהי.

ראשית כדאי להבהיר כי "כל מה אנחנו מדמיינים כאור" הינו קו-פרודוקציה צרפתית-הודית-הולנדית-לוקסמבורגית-איטלקית והעלילה עוקבת אחר פראבה ואנו, העובדות כאחיות בבית חולים במומבאי ונמנות על המיעוט המאלאיילי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מגרש הרוסים" – ביקורת: יעקב זדה טוב, אבל העלילה נוסחתית ולא אמינה

"מגרש הרוסים". יעקב זדה דניאל. צילום באדיבות אנדמול שיין ישראל.

סדרת הדרמה "מגרש הרוסים" מבית "כאן 11" שבמרכזה פרשיית רצח מסתורית, היא בעצם סדרה על זהויות והקונפליקטים בינהן, אבל הסאב-טקסט מוגש באופן כל כך עצל, גס ולא אמין, שהתייאשתי ממנה מהר.

יצירתם של יבגני רומן ודימה מלינסקי עוסקת בדמותו של יהודה (יעקב זדה) שוטר במרחב ירושלים שחוקר רצח בעל מאפיינים מוזרים של עולה חדשה מחבר העמים. במקביל, אנדריי (אנטולי בליי) תושב רוסיה, חוקר בעצמו סדרה של רציחות בעלות מאפיינים דומים שהתרחשו במדינתו, לאחר שבנו הואשם בהן ואביו רוצה להוכיח את חפותו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

הוכרזו הזוכים באוסקר 2025: "אנורה" הזוכה הגדול עם 5 פרסים; "אין ארץ אחרת", שבין יוצריו יובל אברהם הישראלי, זכה בסרט תיעודי

אלו הזוכים בטקס האוסקר ה-97 שאותו הנחה קונאן או'בריאן. היתה חלוקה מכובדת למספר סרטים. לשון בייקר היה ערב טוב מאוד עם ארבעה פסלונים! כתסריטאי, כבמאי, כעורך וכמפיק "אנורה" שזכה ב-5 מתוך 6 קטגוריות (הפסיד רק שחקן משנה). היחיד שזכה ארבע פעמים בטקס אחד עד היום הוא וולט דיסני (כמפיק).
"הברוטליסט" זכה בשלושה פרסים: שחקן ראשי, צילום ופס-קול.

"אמיליה פרז", שהיה מועמד ל-13 פרסים (ב-12 קטגוריות), יותר מכל סרט אחר השנה, זכה על שחקנית משנה ושיר מקורי בלבד. "אני עדיין כאן" הוא הסרט הברזילאי הראשון שזוכה בקטגוריה הסרט הזר והסרט הרביעי בסך הכול מדרום אמריקה.
"מרשעת" זכה לעיצוב אמנותי ולתלבושות, "חולית חלק 2" לצליל ולאפקטים חזותיים. "עד שיצא עשן לבן" זכה על תסריט מעובד ו"יופי מסוכן" לאיפור-עיצוב שיער.

הסרט הטוב ביותר
"אנורה"

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

והאוסקר ילך ל…? (תחזית 2025)

"אנורה".

הלילה ייערך בלוס אנג'לס טקס הענקת פרסי האוסקר 2025 (ה-97 במספר) בהנחיית קונאן או'בריאן. כבכל השנה, מי אני מאמין שיזכה ו , ובמיטב המסורת, הנה ההימורים שלי לזוכים. רגע לפני – בואו נדבר על כמה דברים שיהיו מעניינים השנה בטקס.

אורכו של "הברוטליסט" 214 דקות. אם יזכה יהיה השלישי הכי ארוך אי פעם אחרי "חלף עם הרוח" (1939) עם 238 דקות ו"לורנס איש ערב" (1962) עם 216 דקות. הוא היה המועמד המוביל כשהכריזו בינואר על המועמדויות, אבל עכשיו מסתמן שלא הוא יזכה.

אם אדריאן ברודי יזכה כשחקן ראשי על "הברוטליסט", זה יהיה 22 שנה אחרי שזכה על "הפסנתרן". היו נשים שזכו בפעמיים היחידות שהיו מועמדות לאוסקר למשחק (כולל ויויאן לי והילרי סווינק), אך אין שחקן שזכה כשחקן ראשי בפעמיים היחידות שהיה מועמד (כריסטוף וולץ זכה פעמיים על משנה; קווין ספייסי זכה כשחקן משנה וכשחקן ראשי).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורות בקטנה: "חברה מושלמת" ו"הקוף" מאיימים קומית

"חברה מושלמת". סופי תאצ'ר.

שני סרטי אימה קומיים הגיעו אלינו לאקרנים ואם מראות אלימים גרפיים עושים לך את זה, המשיכו לקרוא.

"חברה מושלמת"

מהסרטים האלו שאסור לצפות בקדימון כי הוא ממש הורס טוויסט די מרכזי. למרות שהוא יחסית סתמי, עם מסר מרכזי לא מהודק, ויותר מדי קטעים של האכלת מידע בכפית של הצופים שממש פוגעים לו בקצב ובדיוק שלו, הוא די מהנה ולגמרי מתאים לצפייה עמוסת פופקורן בקולנוע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

השחקן זוכה האוסקר ג'ין הקמן, אשתו וכלבם נמצאו מתים בביתם

ג'ין הקמן מתוך "מיסיסיפי בוערת".

השחקן האמריקאי המוערך ג'ין הקמן נמצא מת אתמול (ד') בגיל 95 בביתו שבניו מקסיקו, ארה"ב, יחד עם אישתו הפסנתרנית הקלאסית בטסי ארקאווה בת ה-63 וכלבם, כך לפי דיווח של המשטרה המקומית. המשטרה הודיעה שתפתח בחקירה, אך אין חשד לפלילים.

הקמן נולד בשם יוג'ין אלן הקמן ב-1930 בקליפורניה, ארה"ב. הוא זכה בשני פרסי אוסקר, הראשון על הופעתו במותחן הפשע "הקשר הצרפתי" (1971), ובכך גבר על חיים טופול הישראלי שהיה מועמד לפרס על הופעתו בסרט "כנר על הגג"; והאוסקר השני על המערבון "בלתי נסלח" (1992) של קלינט איסטווד. הוא היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר נוספים: "בוני וקלייד" (1967), "מעולם לא שרתי לאבי" (1970) ו"מיסיסיפי בוערת".

הקמן גדל בבית הרוס ועזב בגיל 16. התגייס לחיל הנחתים של צבא ארה"ב, ועם שחרורו עבר לזמן קצר לניו יורק, ואז החליט ללמוד עיתונות והפקת טלויזיה באוניברסיטת אילנוי. עם תום הלימודים שב לניו יורק והשתלב בהפקות אוף-ברודוויי, שם גם הכיר את וורן ביטי. בהמשך, ביטי ביקש אותו לתפקיד אחיו ב"בוני וקלייד" – תפקיד שזיכה אותו במועמדות לאוסקר כאמור.

הופעתו האחרונה בקולנוע היתה בשנת 2004, וב-2008 הודיע רשמית על פרישה מהתעשיה. הוא פרסם חמישה ספרים בחייו.

"אני עדיין כאן" – ביקורת #2: חושף נושא חשוב והולך איתו על בטוח

"אני עדיין כאן". פרננדה טורס.

"אני עדיין כאן" של הבמאי הברזילאי וולטר סאלס ("דרום אמריקה באופנוע") עוסק בדיקטטורה ששלטה במדינתו לפני כ-50 שנה וההארה ההיסטורית הזאת היא מעלתו העיקרית, כיוון שמבחינה אמנותית וקולנועית הוא לא מחדש דבר והולך על בטוח.

העלילה מתרחשת בתחילת שנות השבעים, בזמן שהדיקטטורה הצבאית שלטה במדינה, ועוסקת בסיפורו האמיתי והטראגי של הפוליטיקאי רובנס פאייוה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אני עדיין כאן" – ביקורת #1: דרמה חשובה עם חלק גדול ומוצלח שנמתחת מדי

"אני עדיין כאן". פרננדה טורס.

"אני עדיין כאן" הוא סרט ברזיליאי מהסוג שאנשים שאוהבים קולנוע רוצים שיעשו יותר: סרט דרמה על נושא חשוב. אחרי חלק גדול יפה ומוצלח, בשלב מסוים הוא נעדר כל מתח דרמטי ונמתח ללא סוף. הסרט מועמד ל-3 פרסי אוסקר: הסרט הטוב ביותר(!), הסרט הזר הטוב ביותר ושחקנית ראשית.

וולטר סאלס ביים את הסרט הקודם מברזיל שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, "ברזיל תחנה מרכזית" (1998), שהיה מועמד גם לשחקנית הראשית הטובה ביותר. אותה פרננדה מונטנגרו שכיכבה בסרט ההוא היא אמה של השחקנית הראשית ב"אני עדיין כאן", פרננדה טורס, והיא אף מגלמת את התפקיד שלה בסוף הסרט הזה.
בין שני הסרטים האלה ביים סאלס את "דרום אמריקה באופנוע" המעולה, אחד הסרטים הטובים ביותר של המאה ה-21, שבעקבותיו ביים כמה סרטים באנגלית ועם "אני עדיין כאן" הוא שוב במולדתו ובשפתו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הברוטליסט" – ביקורת #2: יצירה מרשימה ומונומנטלית שיותר לראש ופחות לרגש

"הברוטליסט".

בריידי קורבט, שחקן בעברו שהופיע אצל מיכאל הנקה, לארס פון טרייר ורובן אוסטלונד, נשאר רחוק מהקולנוע המסחרי גם בתור במאי, ומביא לנו את "הברוטליסט", הסרט המאתגר ביותר לצפיה שיש כרגע על המסכים. 215 דקות של יצירה מרשימה ומונומנטלית, שעובדת בעיקר על הראש ופחות על הרגש ותוך כדי מוכיחה את הבנתו ושליטתו המוחלטת כיוצר.

לסלו טות (אדריאן ברודי), אדריכל הונגרי ממוצא יהודי, מגיע לניו יורק בשנת 1947 מעל גבי אניית נוסעים, כשהוא משאיר מאחוריו את אשתו ואחייניתו היתומה לאחר שהופרד מהן במהלך המלחמה. עם הגעתו, הוא נוסע לפילדלפיה ונפגש שם עם בן דודו, אטילה, שמגלה לו שאשתו והאחיינית עדיין בחיים אבל תקועים באירופה בשל מחלתה של אשתו. לסלו עובר לגור אצל הבן דוד וגם מתחיל לעבוד בעסק הריהוט שלו ומעצב עבורו את הפריטים, עד שאשתו הקתולית של האחרון, אודרי, מאשימה את לסלו שניסה להתעסק איתה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הברוטליסט" – ביקורת #1: מרשים, מיוחד, לפעמים אטי בלי הצדקה

"הברוטליסט".

אורכו של "הברוטליסט" הוא שלוש שעות ו-34 דקות, לא כולל הפסקה מובנית בת 15 דקות ממש באמצע. עם חצי שעה פחות וסוף אחר זה היה יכול להיות סרט ממש טוב. יש בו הרבה דברים טובים אך מגרעותיו רבות מדי וקשה להמליץ עליו. הסרט מועמד ל-10 פרסי אוסקר, כולל לסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט ושלושה שחקנים.

אחרי מלחמת העולם השנייה מגיע לאזלו (אדריאן ברודי טוב ומופיע כמעט בכל קטע), אדריכל יהודי מבודפשט, מאירופה לניו יורק. באירופה נשארו אשתו ואחייניתו. הוא מתחיל לחפש את דרכו ופרנסה בארצות הברית, כשהוא נעזר בבן דודו אטילה (אלסנדרו ניבולה) הנשוי שחי כבר כמה שנים שם. לאזלו עובד במה שהוא יכול עד שהוא מקבל הזדמנות לעבוד במקצוע שלו. גיא פירס מגלם מיליונר אמריקאי בשם הריסון ואן ביורן (שם שמורכב משמות משפחה של שני נשיאי ארצות הברית).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »