הסרט הישראלי "כנס העתידנים" של ארי פולמן מצטרף לזכייתו של הצלם הישראלי אסף סודרי ("למלא את החלל") בפרסי האקדמיה האירופאית לקולנוע 2013 (ה-26 במספר). "כנס העתידנים" קטף את פרס סרט האנימציה הטוב ביותר של השנה, לצד עבודתו של סודרי שהוכרזה כבר באוקטובר כצילום הטוב ביותר על "למלא את החלל".
את פרס הסרט הטוב ביותר גרף "היופי הגדול" (ש.ל.ר, The Great Beauty) של פאולו סורנטינו, שאף זיכה את הבמאי בפרס הבימוי. את פרס התסריט קטף "בתוך הבית" של פרנסואה אוזון.
הפרויקט החדש של הבמאית הפולנית אגנישקה הולנד, מיני סדרה צ'כית בשם "הסנה הבוער", יוקרן מחר (שבת ה-7.12) בסינמטק תל אביב ולמחרת בסינמטק ירושלים. מדובר בשלושה פרקים בני 80 דקות כל אחד, ואין שום קשר למשה רבנו. הסיפור מתרחש בימים הסוערים של 1969. בהפגנות נגד הכיבוש הסובייטי הצית את עצמו למוות סטודנט לאמנות בשם יאן פלאך, והסנגורית דגמר בורסובה מגנה על משפחתו של פלאך במשפט נגד השלטון.
בתקופה שבה מתרחשת המיני סדרה, שהפיקה HBO-אירופה, הולנד למדה קולנוע בצ'כוסלובקיה. היא גדלה בפולין ודוברת פולנית, גרמנית, צ'כית ואנגלית. היא היתה מועמדת לאוסקר בשנה שעברה כבמאית הסרט הזר הפולני באפילה", שעסק בקבוצה של יהודים שהתחבאו במשך למעלה משנה במערכת הביוב של העיר לבוב בזמן השואה; בשנת 1985 היתה מועמדת לאוסקר כבמאית סרט אחר שעסק בשואה, "קציר הזעם" הגרמני; וב-1991 ביימה את הסרט "אירופה אירופה" הגרמני, שעליו היתה מועמדת לאוסקר על התסריט שעובד על פי ספר של שלמה פרל, תושב מעגן מיכאל.
פעם מזמן קבעתי כמה כללים לכתיבת ביקורת קולנוע, אחד מהם היה: "אסור להשוות". לא בין הספר לסרט ולא בין הגרסה המקורית של הסרט לבין הגרסה החדשה (או בין הסרט למשחק לוח עליו הוא מבוסס, חבילת הצ'יפס וכו'). במקרה של "שבעה צעדים" סרטו החדש של ספייק לי, ההשוואה למקור הדרום קוריאני של פארק צ'אן ווק מ-2003 היא לא כדי לדבר על הסרט עצמו – כי קל לראות את הפגמים בסרט לכשעצמו בלי קשר למקור – אלא כדי להגיד משהו על ההבדל בין קולנוע אמריקאי לקולנוע אסייאתי. זה הראשון הוא בעל נטייה להיות בוטה ומוגזם כמו דברים רבים בתרבות האמריקאית. נדמה שהיוצרים לא סומכים על הצופים להבין דברים ולכן הכל מוסבר, המוזיקה תכוון אותך שתבין את מה שצריך, המניעים של הדמויות הם קיצוניים כמו בתוכנית ריאליטי – עידון מהם והלאה.
מאפיינים אלו אינם קשורים כנראה לזהות הבמאי אלא להפקה ומטרות שלה. כי גם כשבמאי עתיר כישרון וקבלות כמו ספייק לי נכנס להפקה שיש לה שאיפות מסוימות – התוצאה הסופית יכולה להיות מאכזבת. לי, שמאז "האיש שבפנים" ב-2006 לא עשה סרט עלילתי מוצלח או מעניין, נכנס כאן לכיסא הבמאי להשכרה, כשלפניו עבדו על הסרט ג'סטין לין וסטיבן שפילברג. שפילברג תכנן ללהק את וויל סמית' בתור הגיבור ובכלל להתבסס על המנגה המקורית. ענייני זכויות יוצרים הפילו את הגרסה הזו, וכך הגיע הפרוייקט לידיו של ספייק לי שליהק את ג'וש ברולין לתפקיד הראשי.
קשה לראות איזשהו קשר בין הסרט הזה לסרטים אחרים של לי: החל מכמות השחקנים האפרו-אמריקאים בסרט (היחיד בעל תפקיד של ממש הוא סמואל ל. ג'קסון, שחזר להופיע בסרט של לי יותר מעשרים שנה אחרי "קדחת הג'ונגל" – אחת ההופעות המשמעותיות הראשונות שלו) ועד לנושא המרכזי שלו. אם בכל סרטיו יש לפחות נגיעה בנושאים חברתיים (אפילו בסרט מתח כמו "האיש שבפנים") ב"שבעה צעדים" זה מסתכם באיזכור של הנזקים של סופת קתרינה וטקס ההשבעה של אובמה – חוץ מזה הכל זה נקמה, נקמה, נקמה.
"שבעה צעדים". ג'וש ברולין.
הסרט מתחיל ב-1993. ג'וש ברלין מגלם את ג'ו דוסט, דוש טיפוסי: איש מכירות, מפלרטט עם אישתו של לקוח חשוב, אלכוהליסט, מזניח את הבת שלו שחיה עם גרושתו. בקיצור, אדם שאף אחד לא היה מתרגש אם הוא היה נעלם. וכך, כשהוא נחטף ונכלא בחדר מלון אף אחד לא מחפש אותו, עד שהוא מואשם ברצח גרושתו זמן מה אחרי זה. כשהוא נחשף לתוכנית טלויזיה בה הבת שלו מתראיינת על הטרגדיה שהיא עברה בחייה, הוא מחליט להשקיע את כל כולו לצאת מהכלא ולהוכיח לה את אהבתו: הוא נגמל מאלכוהול, מתאמן באמנויות לחימה ומתכנן את נתיב הבריחה שלו.
עשרים שנה אחרי שנכלא, ולפני שהוא מספיק לממש את התוכנית שלו, הוא משוחרר באופן מסתורי בדיוק כפי שנחטף: הוא מתעורר בתוך מזוודה בשדה ירוק, חמוש בחליפה, משקפי שמש ואייפון (ולא מגולם על ידי טומי לי ג'ונס). הוא יוצא להוציא לפועל את התוכניות שרקם בזמן הכליאה. כדי להסתגל לעולם הטכנולוגי שסביבו, הוא נעזר בצעירה עם חיבה למוכי גורל (אליזבת' אולסן) שחשה אמפתיה למצבו ומאמינה לחפותו. היא מטפלת בפצעיו וחושפת אותו למאה העשרים ואחת וליכולות של 'גוגל' ו'שזאם'.
בהיותו שמוק לא קטן, ג'ו, מכין רשימה של מועמדים אפשריים, מאתר אותם בגוגל ומפספס בגדול. למזלו, השובה המסתורי שלו חושף את עצמו די מהר (שרלטו קופליי) ומציב לו אתגר: אם הוא יגלה מי הוא ומה המניע שלו הוא יחוס על בתו של ג'ו אותה הוא חטף, ידאג לטיהור שמו וייקח את האשמה עליו, יתאבד ואף ישלם לו מליוני דולרים. עסקה משתלמת לכל הדעות. הבעיה העיקרית שהאמת והדרך אליה יכולות לכאוב יותר מלהיות כלוא בחדר מלון במשך עשרים שנה.
בדומה לסרט המקורי, ובהתאם לז'אנר, הסרט רווי אלימות (כולל סצינת הפטיש הידועה לשמצה) ומסתורין אודות סיבת הכליאה. אך האלימות היא לא החלק הקשה בסרט, וכשהעבר של ג'ו והשובה שלו נחשף, אנחנו רואים דברים באור אחר לגמרי, וכל חווית הצפייה שלנו נצבעת בצבעים אפלים. למי שראה את הסרט המקורי, הגרסה הזו היא מעודנת במובנים מסוימים, כי דווקא הבוטות האמריקאית פחות מזעזעת, אבל למי שלא מכיר את הסרט המקורי – צפויה חוויה מטלטלת (או כך לפחות היה לצופים אחרים באולם שלא ראו אותו ולא הבינו איך אני כל כך אדיש למתרחש).
הודות לשינויים קלים בתסריט, הסרט מותח גם את אלו שמכירים את הסרט המקורי, אבל המוגזמות שלו שבאה לידי ביטוי בעיקר במוזיקה וכן במשחקו של שרלטו קופליי שממשיך בקו של האדם מן היישוב שאיבד בורג או שניים, וצעקנותו הופכת את העניין לפארסה. במקום להציג ריבאונד, לי נופל שוב עם עוד סרט בינוני וחסר מעוף, ובעיקר מאכזב. שכן לראות יוצר גדול מוציא יצירה (או שמא מוצר) בינוני, ללא שום יומרות או חזון היא אחת מהחוויות מכמירות-הלב שיש באמנות.
למזלי אני לא לבד בדיעה על הסרט, ולי עצמו מאוכזב מהסרט ששונה מהגרסה המקורית שלו שארוכה בעשרים דקות. את חוסר הרצון שלו הוא הביע באופן הצגת הסרט: לראשונה בקריירה שלו סרט שהוא ביים לא כולל את הכותרת "A Spike Lee Joint" אלא קיבל את הכותרת הפשוטה "סרטו של ספייק לי". כל שנותר לנו הוא לחכות לגרסת הבמאי אם וכשתצא כזו.
"שבעה צעדים". שרלטו קופלי.
ייתכן שלי, אשר הצליח כל השנים הללו לתחזק קריירת אינדי משגשגת ומעניינת, נהיה חלוד עם השנים. אם בעבר עוד הצליח להתפרנס מסרטיו או מבימוי קליפים ופרסומות, הוא נתקל בקשיים בימים אלו להתפרנס ולמצוא מקורות לסרטיו ה"אישיים" יותר. כמי שמעיד על עצמו שעשה הד סטארטר עוד לפני שהייתה חיה כזו באינטרנט, אולי הבעיה בסרטיו האחרונים היא לא המימון, אלא היוצר. ייתכן שזה הזמן של לי לקחת הפסקה מעשייה עלילתית ולהתמקד רק בסרטים דוקומנטריים שהפכו להיות עיקר עשייתו בשנים האחרונות.
בנוגע לשם הסרט, אם מישהו מחפש הסבר יצירתי לשמו של הסרט, חבל על המאמץ. ההסבר הוא מאד פשוט. בדומה לבעייתיות שהייתה למפיצים הישראלים עם סרטי ההמשך של "בדרך לחתונה עוצרים בלאס וגאס", כך גם התרגום של הסרט המקורי היינו חסר משמעות בגרסה האמריקאית: בסרט המקורי שבעה צעדים היה כמות הצעדים שהיה על הגיבור לעבור כדי לשכוח את שעבר. בגרסה הנוכחית אין לכך זכר, חוץ מבשם.
הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו מנסה להגביל את תוכניות הריאליטי (מציאות) בערוצי הטלויזיה 2 ו-10, ולחזק את הסוגה העילית. מנכ"ל הרשות שי באב"ד, דורש מהערוצים לאזן את כמות הפרומואים (קדימונים) המשודרים עבור סוגה עילית כנגד תוכניות הריאליטי, ולאזן את כמויות הפריים-טיים בהן משודרות סוגה עילית כנגד תוכניות הריאליטי באופן של שעה תמורת שעה. העניינים עולים כעת לשלב שימוע בהן תוכלנה הזכייניות של הערוצים להביע את עמדתן.
מה נחשב בעיני הרשות השניה לסוגה עילית? גם על תיקונים באפיק זה עובדים ברשות השניה, בניסיון למצות כללים עדכניים יותר שיגדירו מה באמת איכותי ומה פחות.
אגב, הרעיון לאזן את כמויות הפרומואים נבע מסטטוס בפייסבוק של סמנכ"ל התוכן של yes, יונה ויזנטל, שאף התנצל בסוף הסטטוס הזה בפני חבריו מהערוצים המסחריים.
השחקנית והדוגמנית הישראלית גל גדות נבחרה לגלם את "וונדר וומן" ("אשת חיל", לחובבי הנוסטלגיה המתורגמת), נסיכה לוחמת מהאמזונס, בסרט ההמשך "איש הפלדה 2: סופרמן נגד באטמן" (ש.ל.ר, Man of Steel 2: Superman vs Batman). את הסרט יביים זאק סניידר, ויככבו בו הנרי קביל שוב בתור סופרמן, ובן אפלק לראשונה בתור באטמן; כך שעד כה התיחסו לסרט בתור "סופרמן נגד באטמן". עם זאת, כניסתה של גדות לנעליה של "וונדר וומן" מחזקת את השמועות שצצו בעבר, כי מדובר בסרט על "ליגת הצדק" (JLA – Justice League of America). אם אכן הפרויקט יבשיל לכדי סרט מקיף על "ליגת הצדק", כנגד "הנוקמים" הסופר-מצליח של חברת הקומיקס המתחרה, יהיה גם מענין לדעת אם ריאן ריינולדס ישוב לגלם את "גרין לנטרן" אחרי הכישלון החרוץ של הסרט בכיכובו.
השחקן והבדרן יוסף "ספי" ריבלין הלך לעולמו, והוא בן 66. ריבלין אושפז במצב קשה בשבועיים האחרונים בבית החולים שיבא תל השומר, ושם נפטר. הוא נאבק שנים ארוכות במחלת הסרטן שגם גבתה את קולו.
ריבלין נולד בראשון לציון ב-1947, למד משחק בבית צבי והחל את דרכו המקצועית בתיאטרון החאן, בהצגה "משרתם של שני אדונים". הוא פרץ לתודעה בתוכנית הטלויזיה "ניקוי ראש", ובהמשך גם הופיע בתוכניות מיתולוגיות נוספות כגון "רגע עם דודלי" (1977) ו"הבית של פיסטוק", "זהו זה", ו"הופה היי". בקולנוע, הופיע ריבלין בסרטים "רק היום" (1976), "השועל בלול התרנגולות" (1978), "חסמבה ושודדי הסוסים" (1985), "השגעון הגדול" (1986) ואחרים. בשלהי שנות השמונים הופיע בתוכנית האירוח "מוצ"ש" (1989), ובעשור הבא הופיע כבר בסדרות הסיטקום המקומיות "איצ'ה" ו"ספי" (1999).
בנוסף לקריירה בתחומי הבידור, היה ריבלין פעיל פוליטית וציבורית: הוא הופיע בתשדירי הבחירות של הליכוד ב-1981 וב-1984, ולימים גם חבר מועצה בעיריית ראשון לציון. הוא אף התמודד על מקום ברשימת הליכוד לכנסת, אך שובץ במקום הלא ריאלי 51. בשנת 2013 זכה לאות יקיר העיר ראשון לציון.
השחקן וכוכב סרטי "מהיר ועצבני", פול ווקר, נהרג בתאונת דרכים במחוז סנטה קלריטה שבקליפורניה, ארה"ב, והוא בן 40. התאונה אירעה בשעה 15:30, בדרך ריי קניון שבולנסיה, וקטפה את חייהם של ווקר ואדם נוסף. על פי הדיווחים, בעקבות התאונה שסיבותיה נחקרות כעת, רכבם עלה באש.
ווקר החל להיות מוכר בזכות הסרט "פלזנטוויל" ב-1998, אך הפריצה הגדולה שלו היתה בסרט "מהיר ועצבני" (2001), אחריו כיכב בחמישה (מתוך שישה) סרטי המשך. הפרק החדש ביותר "מהיר ועצבני 7" עתיד היה לצאת ביולי 2014, אבל הצילומים טרם הסתיימו ולא ברור מה תהיה ההשפעה על העלילה. דיווחים מהאולפנים גורסים כי ההפקה כרגע מוקפאת, אך הסרט לא יגנז. הסרט הקרוב בו נוכל לראות את ווקר הוא "נסיעה ממולכדת".
"הטעות הגדולה" הוא גרסה אמריקאית לסרט הקנדי דובר הצרפתית "סטארבק" שהוקרן השנה בארץ. הסרט מרגיש כמו מאפה שחומם במיקרוגל: הוא היה יותר טעים במקור, גם אם לקה בטעמו כשהיה טרי. כפי שכתבתי בביקורת על הסרט המקורי, היתה פה הזדמנות לקחת סרט בינוני מבדר, ולעשות סרט ממש טוב (לא רק "טוב יותר"). למרות שלא מדובר בהעתק אחד לאחד, כנראה שלא היה ניתן לצפות לשינויים ולשיפורים גדולים כשאותו במאי-תסריטאי (קן סקוט) של הסרט המקורי אחראי לגרסה החדשה.
הפרסום הויראלי לסרט "אקס-מן: העתיד שהיה" כבר החל, ובמסגרתו פורסם המאמר 'הכדור המתעקל' (The Bent Bullet) של הרפר סימונס (עיתונאי מהקומיקס Uncanny X-Force), שטוען: קנדי נרצח בידי אריק לנשר, הידוע בכינויו 'מגניטו', אויבם המר של האקס-מן.
על היריות של לי הארווי אוסוולד בדאלאס שפגעו ורצחו את ג'ון פ. קנדי טוען סימונס: הכדור הראשון שירה אוסוולד פספס את קנדי. גם הכדור השני עמד לפספס, אבל מגניטו שינה את נתיבו כך שיפגע בגופו של קנדי. הכדור השלישי כבר פגע בראשו של קנדי (אך לא ידוע האם בעזרתו של מגניטו).
אשר לסרט "אקס-מן: העתיד שהיה", בינתים לא ידוע מה היקף הקשר של רצח קנדי לעלילת הסרט. ובכל זאת, הוקלט הסרטון הבא עם צילומים של מגניטו, בגילומו של מייקל פסבנדר:
השחקן והזמר אריק איינשטיין הלך הלילה (ג') לעולמו, והוא בן 74. בשעות הערב הוא אושפז בבית החולים איכילוב בתל אביב בעקבות מפרצת באבי העורקים, אך כאמור לא הצליח לגבור על המצב הקשה. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים.
