"המשפחה שלי".
"המשפחה שלי" הוא סרט דרמה יפני אנושי עם נגיעות של הומור, שמתנהל באיטיות המאפשרת למכת המציאות להיספג עמוק יותר ולרגש. הוא מציג נושאים אוניברסליים של משפחתיות, מסירות ואהבה בתוך מסגרת של קושי הישרדותי ומשחק עם גבולות חברתיים. הזרות התרבותית עבור צופה מערבי עוזרת להבליט את המסר שלו. על אף הנרטיב הברור והעלילה המסקרנת של הסרט, הוא לא יתאים לצופים רבים, כי הוא מתפתח לאט והדגש בו על העברת תחושה ולא התקדמות שיטתית אל עבר סוף הסיפור.
כמו בסרטיו הקודמים, "סיפור משפחתי" ו"אחותנו הקטנה", חזר הירוקזו קורה-אדה לכתוב ולביים סרט שבוחן את נושא המשפחה – מה מגדיר אותה ומהן גבולותיה, מהם היתרונות ומהם החסרונות בה. גם בסרט זה הוא עושה זאת ברגישות ובמקוריות. סצינות רבות בסרט מעבירות תחושות מעורבות של עצב ושמחה. הוא משחק הרבה עם בדידות מול ועם הביחד והתפקיד של היחיד בתוך יחידה משפחתית. כל אלה מעניקים את הכובד לסרט עם קישוטים של סיטואציות מבדרות מהחיים. אם הסרט היה שומר לכל אורכו על הקצב (האיטי יחסית) שלו משלישו הראשון, הוא היה יכול להיות טוב יותר. ככל שהוא מתקדם הוא נהיה איטי יותר, עד לרמה שמעט פוגמת בו.
"המשפחה שלי".
כשאוסמו ושוטא שיבאטה חוזרים מעוד מבצע גניבה מוצלח בסופרמרקט בשעות הערב, הם נתקלים ביורי (מיו סאסאקי), ילדה צעירה מאוד שמשחקת לבדה מחוץ לדירת הוריה בכפור החורפי. אוסמו (לילי פרנקי, ששיתף פעולה עם קורה-אדה גם ב"סיפור משפחתי") מחליט לקחת אותה איתו הביתה, כדי שלא תתקרר. הוא מוביל אותה אל הבית הקטן שבו הוא גר עם משפחתו – בת זוגו נובויו (אנדו סאקורה), הסבתא הצו (קירין קיקי, שגם השתתפה בעבר בסרט של קורה-אדה) ואקי (מאיו מצואוקה) קרובת המשפחה בתחילת שנות העשרים לחייה. בתחילה הם חוששים לארח את הילדה הקטנה ללילה, עקב חשש מהאשמת חטיפה, אך לאחר שמגלים פרטים על חייה, כבר לא מוכנים להחזיר אותה בחזרה להוריה.
הקשר שמתפתח בין יורי לכל אחד מבני המשפחה חושף את הפצעים שלהם וברמה מסוימת מאפשר להם לבצע תיקון. שוטא (ג'יו קאירי) יהווה כמנטור ליורי לגבי צורת התנהלות המשפחה וילמד אותה לעזור במאמץ המשפחתי בתחום הפשע. הקושי הכלכלי מורגש, אך המשפחה יודעת איך להפיק הנאה מן הדברים הפשוטים, תוך כדי הרעפת המון אהבה. החיים תחת הסתרת הילדה מצד אחד ומן הצד השני להמשיך לבצע גניבות קטנות לצורך הישרדות המשפחה, מתגלים כקשים מאוד, ובתוך המסגרת הזאת מתחילים להתגלות פרטים על הבחירות שבני המשפחה עשו שהביאו אותם לנקודה הזאת. זהו לא סרט קל והמציאות שנזרקת לפנים של הצופה מותירה אותו בתחושת אי נוחות במושב המרופד בקולנוע.
"המשפחה שלי".
קשה לי לשפוט איכות משחק בסרטים לא מערביים, ובעיקר יפניים. התגובות שלהם בדרך כלל מוגזמות מול משחק אמריקאי ואירופאי. ובכל זאת, אם אשפוט לפי מידת האמינות והרגש שהעבירו דרך הדמויות המורכבות שלהם – המשחק של כולם היה מצוין, גם של השחקנים הילדים – קאירי וסאסקי. כמובן, בעיקר בלטו פרנקי וסאקורה, שהיו מקסימים בתפקידיהם, שממילא היו דמויות שהיה קל לאהוב. קירין קיקי הותיקה נפטרה השנה וזהו הסרט האחרון בו שיחקה, והיא עושה בו את תפקידה מצוין – מרגשת ומצחיקה.
הסרט עשיר בצילומים יפים ומיוחדים, בין אם בתוך הבית ובין אם מחוצה לו. זוויות הצילום בזמן פעולת גניבה משדרות את המשחקיות של האופן בו מתנהלת אותה המשפחה. עיצוב הסטים בסרט מעביר היטב את המעמדות השונים של הדמויות – ממקום עני, למקום סליזי ולמקום בורגני.
צופים שמחבבים סרטים יפניים ובעיקר דרמות מורכבות על החיים, יהנו ממנו מאוד. אחרים עלולים, כמו המלווה שלי, להירדם מאוד מהר. אה, כן, ולמי שעושים את זה פרסים, הסרט זכה בפרס דקל הזהב לסרט הטוב ביותר בפסטיבל קאן השנה.
דירוג: 
המשפחה שלי (יפן, 2018)
בימוי: הירוקאזו קורה-אדה | תסריט: הירוקאזו קורה-אדה | משחק: לילי פראנקי, אנדו סאקורה, מצואוקה מאיו, קירין קיקי
הפצה: לב סרטים ובתי קולנוע, החל מה-22.11.2018 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:
כל העולם משבח את הסרט הזה ורק אתם כרגיל קוטלים חחח לא יאומן כמה שאתם פשוט אתר פחחחחחחחח