26 בדצמבר 2023 בשעה 14:00

"צ'ריטי המתוקה" – ביקורת: שירלי מקליין מצוינת עם השורות של ניל סיימון

"צ'ריטי המתוקה". שירלי מק'ליין.

הערה מקדימה: בשנה הזאת עם הרבה אירועים חיצוניים יוצאים מגדר הרגיל, מחאה ומלחמה בארץ, שתי שביתות בתעשיית הבידור בארה"ב (של התסריטאים ושל השחקנים), אני צופה בהרבה מאוד סרטים בבית שטרם ראיתי (עוד על כך בסיכום השנה בסוף החודש). אין סיבה מיוחדת לכתיבת ביקורת דווקא על הסרט הזה, זו ממש לא המלצה גורפת. ועכשיו לביקורת.

"צ'ריטי המתוקה" (1969) הוא סרט מוזיקלי ארוך מדי בלי שום סיבה שמבוסס על מחזמר מצליח בברודווי, שמבוסס על הסרט האיטלקי "ג'ולייטה של הרוחות" של פליני מ-1965. לעיבוד(ים) שלוש מעלות: את הטקסט של המחזמר (מה שנקרא באנגלית book, שלא כולל את מילות השירים) כתב ניל סיימון, המחזאי הקומי המצליח ביותר אי פעם, עם שורה של הצגות שמועלות כל הזמן בכל העולם, כולל "הזוג המוזר", "יחפים בפארק" ו"יומן חוף ברייטון"; בוב פוסי הבמאי והכוראוגרף, שזה סרטו הראשון כבמאי, ויש לו סגנון ריקוד משלו שמזוהה עמו עד היום, מעל 30 שנה אחרי מותו; ולתפקיד הראשי של הסרט ליהקו את שירלי מקליין (בברודווי זאת היתה גוון ורדון, אשתו של פוסי).

צ'ריטי היא רקדנית במועדון שבו הלקוחות הגברים משלמים כדי שהרקדניות ישבו לשתות אִתם משהו (ויותר מזה), זה משהו זמני שהיא עושה (מזה שמונה שנים) עד שתמצא משהו יותר טוב, והיא רוצה מאוד גבר שיאהב אותה. מצוין המפגש הראשוני המקרי שלה עם כוכב קולנוע איטלקי שהיא מתלהבת ממנו (ריקרדו מונטבלן), והחלק אתו נהדר. אחרי הרבה זמן היא פוגשת במעלית את אוסקר (ג'ון מקמרטין, שאתם מכירים ממשהו שראיתם), שעל פניו לא מתאים לה בכלל. חוץ מזה, יש את הרקדניות האחרות במועדון, חבורה יפה שמקניטות את צ'ריטי ותומכות בה, וגם סמי דיויד ג'וניור מגיח לרגע כדי לשיר ולרקוד.

"צ'ריטי המתוקה". ריקרדו מונטלבן, שירלי מק'ליין.

בהתחלת הסרט יש כמה משפטים מצחיקים שהיו צריכים לעבור מצחיקים יותר ומרגישים מפוספסים אבל בהמשך יש משפטים ממש מצחיקים עם טביעת אצבע ברורה של ניל סיימון. ושירלי מקליין מצוינת עם השורות האלה. היא קורנת, מלאת קסם, פגיעוּת, עם נוכחות נהדרת. היא פרצה עם סרטה הראשון, "מי רצח את הארי?" של היצ'קוק, ושיחקה בשורה ארוכה של סרטים עד "צ'ריטי המתוקה". רוב שנות ה-70 לא עשתה סרטי קולנוע זכורים, עד "נקודת מפנה" (1977) הטוב עם אן בנקרופט, ואחרי כמה שנים "תנאים של חיבה" (1983) המעולה זיכה אותה (סוף סוף) באוסקר היחיד שלה. מאז (בגיל 50 בלבד) עברה לגלם בעיקר זקנות, סבתות, נשים נרגניות ("מגנוליות מפלדה", למשל). בשנה הבאה תהיה בת 90, והיא עדיין משחקת (בשנה שעברה הופיעה בשני פרקים של הסדרה "רק רוצחים בבניין").

פוסי הספיק לביים חמישה סרטים בין 1969 ל-1983 (הוא מת בגיל 60 ב-1987), כולל "לני" המוצלח שבו דסטין הופמן מגלם את הסטנדאפיסט לני ברוס, "כל הג'ז הזה" המוזיקלי, וסרטו הידוע ביותר, "קברט" הנהדר עם לייזה מינלי בתפקיד המזוהה ביותר שלה. ב"צ'ריטי המתוקה" ניכר שפוסי עדיין עורך ניסויים באמנות הקולנוע החדשה לו (למשל: הקפאת התמונה, משחק עם הפוקוס למעברים), זה גם מתאים לרוח התקופה של סוף שנות ה-60, ויש בזה חן מלהיב. מרגישים שלא מדובר במישהו שמתשתמש בגימיקים רק בשביל לנסות להיות מגניב ושונה.

הסרט לא הצליח בקופות והיה מועמד לשלושה פרסי אוסקר (עיצוב אמנותי, תלבושות ופס-קול). הוא בעיקר ייזכר בזכות השיר המעולה וההעמדה של Big Spender.