"איך לעשות סקס". מיה מקנה-ברוס.
"איך לעשות סקס", סרטה הראשון באורך מלא של הבמאית והצלמת הבריטית מולי מאנינג ווקר, זכה בפסטיבל קאן בפרס הראשון של המסגרת המשנית "מבט מסויים" – ואכן מצאתי בו עניין מסויים, כנראה בגלל שהוא מאוד רלבנטי לנו כישראלים, אבל לא הרבה יותר מכך.
בשנת 2019 ושוב בשנת 2023, נחשפנו כישראלים לעיר הנופש איה נאפה שבקפריסין היוונית, וזאת "בזכותם" של אותם נערים שאנסו (או אולי לא אנסו) את אותן תיירות בריטיות. בשני המקרים מדובר ספציפית בתיירות אנגליות ולכן יש רלבנטיות מסויימת לסרטה של מולי מאנינג ווקר דווקא לנו כישראלים שעדיין זוכרים את הדי הפרשות המדוברות.
מסתבר שהעובדה שבשני המקרים היה מדובר בתיירות בריטיות היא לא סטיה סטטיסטית מטורפת אלא הסתברות מתמטית סבירה, או לפחות כך מניחה היוצרת, מכיוון שמלבד בריטים לא מופיע בסרטה, כמדומני אף בעל אזרחות זרה אחרת, כלומר גם היא רואה בכך כמגיפה שספציפית רלבנטית לנערות ונערים בריטים.
"איך לעשות סקס". דייזי ג'לי, אנסה לואיס, מיה מקנה-ברוס.
הסרט הזה כאמור רלבנטי גם לנו הישראלים בגלל אותם שני מקרים ידועים באיה נאפה. אמנם איה נאפה נמצאת בדרום קפריסין, בעוד הרקליון, בה מתרחש הסרט של ווקר, נמצאת בצפון כרתים, אבל כך או כך, מדובר באיים ששייכים גאוגרפית ותרבותית ליוון (דרום קפריסין נמצאת תחת השפעה יוונית ברורה וכרתים שייכת רשמית ליוון). כך אותם ישראלים שהסתקרנו בעקבות אותן פרשיות מין ידועות לשמצה, יכולים כעת ללכת לאולם הקולנוע הקרוב למקום מגוריהם ולראות איך כל העסק הזה של מסיבות סקס וזיונים באיים ים תיכוניים עובד באמת, או לפחות איך מולי מאנינג ווקר רואה אותו בעיני רוחה.
מעבר לאותה חשיפה סינמטית מסקרנת של מנהג שרבים מסתייגים ממנו (ורבים אחרים שדווקא חוו אותו בעצמם ואולי ימצאו בסרט את בן דמותם הבריטי), לסרט יש בעיה אחת מובהקת. החלטתה של ווקר להמנע כמעט לחלוטין מהתפתחות עלילתית לאורך הסרט היא לרועץ בעיניי.
"איך לעשות סקס". סמואל בוטומלי, מיה מקנה-ברוס.
אפשר לעשות סרט, אפילו סרט טוב מאוד (חכו ל"אזור העניין" שיגיע בקרוב לבתי הקולנוע שלנו) ללא נרטיב מובהק, רק שבמקרה שלפנינו, כשהסרט מצולם במצלמה ניידת, והפסקול מורכב בעיקר מהרבה צרחות, צעקות ומוזיקה, כמו גם שעוטפת את הסרט תחושה של חוסר סדר כללי, היה ראוי לדעתי שלפחות ברמת הכתיבה יהיה איזשהו סדר. אחרת קשה מאוד לתחזק את רמת העניין בו, גם כשמדובר בסרט קצר יחסית של שעה וחצי (להבדיל מהרוב המוחלט של סרטי הקולנוע העלילתיים היום, שעוברים כמעט כולם את רף השעתיים).
יחד עם זאת, לא מדובר בשום פנים ואופן בסרט רע. הדרכת השחקנים ועיצוב האווירה הכללי משרתים את הנסיון של היוצרת לשרטט את עולמם הריקני של צעירים בריטים שלא רואים את עצמם בעלי ערך עצמי אלא אם איבדו את הבתולים שלהם באי יווני סליזי כזה או אחר. הבעיה היא שזה לא מחזיק כסרט באורך מלא, אולי כדאי לווקר להמשיך בעשיית סרטים קצרים, שכפורמט נראה לי מתאים לה יותר, לפחות על פי הסרט הזה.
דירוג: 
