גודש דמויות, מצלמה נודמת ועיצוב מינימליסטי הם התחלואות העומדות במרכזו של הסרט "שבעה". אפרת וייסמן חושבת שאפשר היה להפיק הרבה יותר מן הנושא הטעון.
"שבעה" הוא בעיקר פוטנציאל מפוספס. נושא מרתק וליהוק שבמאים יכולים רק לחלום עליו, אך בגלל תסריט איטי מדי בתחילתו, שכולל חוסר התעמקות ברוב הדמויות ובימוי בוסרי, אנחנו מקבלים סרט משעמם עלילתית בחלקו ומשעמם ויזואלית לכל אורכו.
משפחת אוחיון יושבת שבעה על אחיה מוריס שנפטר במפתיע. כל בני המשפחה, שבעה אחים, שתי אחיות ובני זוגם נמצאים בבית אשתו, אילנה (קרן מור) ויושבים שבעה. מלחמת המפרץ נמצאת ברקע בעיקר כאתנחתה קומית, יותר משהיא רלוונטית לעלילת הסרט. הכל מתפתח מאד לאט – גם העלילה וגם ההיכרות שלנו עם הדמויות – עד אשר מגיעים לפיצוץ הבלתי נמנע ולדרמה שמתפרצת החוצה וממשיכה עד סוף הסרט.
הבעיה היא שעיקר הדרמה נובע מענייני הכספים של המשפחה – ענייני ירושה, העסק המשפחתי, האח שצריך עזרה, האלמנה שלא קיבלה עזרה וכו' – במקום להתעכב על דברים עמוקים ומעניינים יותר ולשים את דגש הדרמה על יחסים בין בני זוג ובין אחים ואחיות, בחרו להתעמק דווקא בנושא פחות מענין כמו כסף.
הסרט עמוס וגדוש בדמויות ובדרמות. הקאסט כולל שחקנים מהשורה הראשונה של הקולנוע הישראלי ביניהם רונית אלקבץ, משה איבגי, יעל אבקסיס, אלברט אילוז, גיל פרנק, חנה לסלאו, אלון אבוטבול ועוד, אך אני לא חושבת שהשתתפותם של כל השחקנים אכן מוצדקת. המלכוד בריבוי דמויות עצום שכזה הוא שחלק מהדמויות לא יקבלו טיפול כמו שצריך וזהו בדיוק מה שקורה ב"שבעה".
היוצרים טוענים שישנו תפקיד ראשי אחד שהוא הקבוצה והם צודקים. ישנם הרבה דמויות בסרט והרבה שחקנים מפורסמים אך עד סוף הסרט לא הייתי בטוחה מה הקשרים בניהם, מי אח של מי ומי נשוי למי וסביר להניח שלולא הפנים המוכרות היה לי עוד יותר קשה לעקוב אחר הדמויות. רובם למעשה לא מקבל טיפול תסריטאי ראוי, המפריד אותם מהעדר ומצדיק את חלקם בתרכובת העלילה.
החד גוניות ממשיכה לצבעים ולתפאורה המינימליסטית-מונוכרומטית של הסרט. שוב דבר מכוון שלא עובד. הצבעים השולטים הם לבן ושחור ומדי פעם קצת אדום שנשכח מהר מאוד. הריחוק בין הדמויות שהצבעוניות אמורה לסמל יצר בעיקר פריימים משעממים להסתכלות. ראינו בעבר איך ניתן לעשות דברים מרתקים בשחור-לבן, היו לנו כמה עשורים קולנועיים שהיה בהם רק שחור ולבן אבל כאן ההרגשה היא של סטים לא גמורים, לא בשלים. עד כמה שהיתה מחשבה מאחורי הבחירה בצבעים, ההרגשה היא בסופו של דבר של חוסר מחשבה וחוסר שלמות בעבודה.
הבימוי והצילום גם כן מינימליסטים, צילומים ארוכים שהדרמה מתרחשת בתוכם כמעט נטולת עריכה וזה לא עוזר לסרט. ראינו בעבר סרטים עם שוטים ארוכים ודרמה שמתנהלת בתוכם, ובמאים אשפים ביצירת סצינות כאלה: אלטמן למשל. כאן חוזרת ההרגשה של משהו בוסרי ושל במאי לא מנוסה. הבימוי מורגש מדי, כמו גם עמדתן של הדמויות וההנחיות שהשחקנים קיבלו. במקום שדברים יזרמו בצורה חלקה אנחנו מקבלים סצינות שנוכחות המצלמה בולטת בהן בעקבות דחיסתן של דמויות רבות בתוך פריים בודד. המינימליזם היחידי שאכן עובד ומרגיש הגיוני לאורך הסרט הוא הויתור על מוסיקת רקע שכלל לא חסרה.
למרות כל זאת, לא יפתיע אותי אם "שבעה" יזכה להצלחה מסויימת בחו"ל. נושא השבעה הוא נושא מרתק שלא ברור לי למה לא משתמשים בו יותר בקולנוע הישראלי, יש בו משהו מאד קולנועי ומאד נכון תסריטאית. קהל זר שמורגל למנהגים אחרים יכול למצוא את ההתנהלות מרתקת וחדשנית, כהצצה לעולם חדש שספק אם אי פעם נחשף אליו קודם. השפה של הסרט גם כן פונה לקהל הזר, הצרפתית והמרוקאית מקבלות לדעתי יותר מקום מהעברית הקשה לשמיעה ולקהל זר זהו בהחלט משהו שעלול לקסום ולהקל עליהם את הכניסה לתוך "סרט ישראלי".
הטיפול בנושא השבעה מרגיש תפל ולא ממוצה מספיק, ההרגשה היא שהיה אפשר לעשות איתו יותר ולהראות לנו יותר. זהו נושא שבקושי קיבל טיפול בקולנוע הישראלי ולמרות שחושפים אותנו למנהגים ומסבירים את חלקם, היה ניתן להסביר אפילו יותר. לא להסביר רק מה עושים אלא גם למה, מהי חשיבות המנהגים הללו ומה הם תורמים לאנשים האבלים. בהתחשב בנושא שהסרט בחר לטפל בו: אבלות, היה אפשר להראות עוד זוויות ועוד נקודות מבט על הנושא מעבר להתנהלות המשפחתית שאנחנו נחשפים אליה.
דירוג: 
שבעה
ישראל, 2008
115 דקות.
הפצה: יונייטד קינג, החל מה-25.09.2008 בקולנוע.
בימוי:
שלומי אלקבץ
רונית אלקבץ
תסריט:
שלומי אלקבץ
רונית אלקבץ
שחקנים:
רונית אלקבץ
אלברט אילוז
רפי אמזלג
משה איבגי
חנה לסלאו
קרן מור
יעל אבקסיס
ראיתי את הסרט אתמול וחשבתי שהוא סרט טוב מאד, אנטרופולוגי, מלוהק היטב, סצינות אמינות ואותי לא שיעמם למרות הסצנות הארוכות, לטעמי הן מוסיפות לאופי של הסרט. נכון שחלק מהדמויות מטושטשות. הסצינה שבה כל המשפחה ישנה בחדר אחד נהדרת . השחקנית שמשחקת את דמות האמא גאונית וכך גם שתי החברות שלה. המוקד החלש בסרט היא קרן מור. אני ממליצה בחום ליצפות בארץ בסרט וגם בחו'ל כמובן.
אני גם צפיתי בסרט ולדעתי הוא סרט מצוין. הביקורת הזו לא משקפת את הסרט ומציגה רק את המשטחים החיצוניים שלו. גם לא ברורה לי הפיסקה שמסבירה מדוע בחו"ל כנראה שיאהבו את הסרט.. קשה למבקרת לקבל את זה שבחו"ל פשוט יאהבו את זה כי זה סרט טוב?
מסכימה עם כל מילה של אפרת! סרט שהוא לא סרט! תסריט גרוע עד לא קיים, זה הרגיש כמו מסיבת סיום של כיתה יב שמנסים למצוא לכל התלמידים תפקיד. ובמיוחד ופה הסכמתי עם אפרת, נושא הסכסוך בין האחים- אפילו יש שורה בסרט של מישהו שאומר- זה כולה כסף, או משהו כזה. בקיצור מביך
יש כמה תמונות מוצלחות בסרט. אבל בכללותו זה סרט לא בשל. יכול היה להיות סרט נהדר לו עבדו יותר על התסריט והעריכה. מפוסופס לחלוטין לטעמי.
תנועות המצלמה היו חסרות, הצבעים היו חיוורים, אך האדום שמופיע בחדר של אילנה (קרן מור) היה במקום. הוא עזר ליצירת הדיסטאנס שלה משאר המשפחה ומהמנהגים הלא מוכרים לה.
אני מסכים עם אפרת בכך שגם אני ישבתי בקולנוע וניסיתי לקשר מי אח של מי, מי יתחתן עם מי. אך בסופו של דבר קיבלתי את כל התשובות.
בגלל שהגעתי ממשפחה מרוקאית, הרוב ה"סתמי" של הסרט (תחילת-אמצע הסרט) היה משעשע. היו גם הרבה צחקוקים באולם כשהשפה המרוקאית שלטה בחלק מהשיחות.
לטעמי כמו שאמרו קודמיי הסרט עדיין לא בשל, אך עושה את העבודה בצורה טובה.
ככה נראית שבעה אצל משפחה מרוקאית, תאמינו לי.