נקודת מפגש (2005) למקצוענים: איך צולם, פרסים, הצלחה, טריויה, ציטוטים, פסקול

דילוג מהיר בעמוד זה: ניתוח חדשות

איך צולם?

עריכה

רוצים לעדכן אותנו במידע הזה? באפשרותכם: לעדכן אותנו.

פרסים והצלחה עריכה

יודעים באילו פרסים זכה "נקודת מפגש"? באפשרותכם לעדכן אותנו.


הפצה בקולנוע:
12.01.2006 (ישראל)
הפצה בDVD:
24.04.2006 (ישראל)

קופות הקולנוע: מכירת כרטיסים והכנסות

אין לנו את המידע הזה, אבל אם לכם יש, באפשרותכם: לעדכן אותנו.

קו סיפורי #תקציר עלילה, עריכה

פסקול

עריכה

אין לנו את המידע הזה, אבל אם לכם יש, באפשרותכם: לעדכן אותנו.

ניתוח

עריכה

ריקי פרנקל כתב/ה: (ב-18.10.2009)

הסרט "נקודת מפגש" של וודי אלן מהווה התייחסות אינטרטקסטואלית ל"חטא ועונשו" של דוסטוייבסקי (רמז לכך ניתן בכך שבתחילת הסרט אנו רואים את הגיבור קורא ספר זה בהתעניינות רבה). בשני הסיפורים מתרחש רצח כפול, של אשה זקנה ואשה צעירה, ובשניהם נופל החשד על "עובר אורח". בשניהם בוצע, כביכול, "פשע מושלם", והגיבור יכול היה להמשיך את חייו כאילו דבר לא קרה. ואולם ההבדל בהתייחסות של הגיבורים לפשע מעלה סוגיה בפילוסופיה של המוסר.

עבור רסקולניקוב, גיבור הרומן של דוסטוייבסקי, היווה ביצוע הרצח נקודת מיפנה בחייו. הרצח הפך לטראומה נפשית, ממנה לא הצליח להתאושש. ההסתייגות הנפשית (הלא-מודעת) מהמעשה באה לידי ביטוי ברשלנות שאיפיינה את ביצוע הרצח והעלמת הראיות שלאחריו. כשחזר לחדרו לאחר ביצוע הרצח איבד את הכרתו, ולמחרת הצליח איכשהו לגייס את כוחותיו על מנת להחביא את החפצים שגנב להעלים את העקבות לפשע שביצע, לפני ששקע שוב לחוסר הכרה. וכך שכב חולה, קודח והוזה, במשך ארבעה ימים. ואולם, כאמור, גם לאחר שחזר להכרתו והתאושש מעט, לא הצליח לחזור לעצמו, והוא הרגיש שאינו יכול להמשיך בשיגרת חייו, וכי לעולם לא יחזור להיות כפי שהיה לפני הרצח.

ומדוע רצח רסקולניקוב את המשכונאית הזקנה? נילי דינגוט, בספר "מוסכמות יסוד של הרומן במאה התשע עשרה", כותבת שרסקולניקוב התכוון לבצע רצח ממניעים אידיאולוגים, אך נשאלה השאלה האם המניע המודע אכן היה המניע האמיתי.

אנו מתוודעים לראשונה למניע האידיאולוגי, באופן עקיף, כאשר רסקולניקוב מאזין לשיחה המתנהלת, יום לפני הרצח, בין סטודנט לקצין. להפתעתו, הסטודנט מספר לקצין על המשכונאית ונותן לו את כתובתה : "… אצלה אפשר כמעט תמיד להשיג כסף. אבל היא קליפה איומה. הייתי הורג זקנה ארורה זאת ושודד אותה. והייתי עושה זאת בלא שום מוסר כליות… מובן מאליו, שאני מתלוצץ אבל ראה והבט: מצד אחד זקנה טיפשית, ללא טעם, אפסית, מרשעת, חולה, שאין לשום אדם צורך בה… ומן הצד השני כוחות צעירים ורעננים, שהולכים לאיבוד מחוסר עזרה. מאה אלף מעשים טובים אפשר לבצע בכספי הזקנה… הרוג אותה, קח כספה על מנת להקדיש עצמך לשירות האנושיות והכלל. האם לא יכופר פשע אחד קטן על ידי אלפי מעשים טובים? … וחוץ מזה מה ערך במאזני הכלל לחיי זקנה, משוחפת, טיפשית ומרשעת זאת? לא יותר מחיי כינה, חיפושית וגם פחות מזה…" (החטא ועונשו, עמ' 26-27). בזמן שרסקולניקוב מאזין לשיחה זו תוקף אותו רעד: "… על שום מה נזדמן לו דווקא עכשיו רעיונות כאלה, בשעה שבמוחו נולדו בשעה זו רעיונות דומים לאלה?" (עמ' 27).

לאחר הרצח, בשיחה עם חוקר המשטרה, פורפירי, מתברר שבזמן היותו סטודנט פירסם מאמר ובו תיאר תיאוריה שחיבר, ולפיה מתחלקת האנושות לשני סוגי אנשים: ל'רגילים' ול'מיוחדים'. בעוד שהאנשים 'הרגילים' צריכים להיות משועבדים ואסור להם לעבור על החוק, הרי 'הבלתי רגילים' זכאים לעבור על החוק, וזאת בשם רעיונות נעלים. רסקולניקוב מסביר לפורפירי: "אילו אי אפשר היה להודיע לבני אדם את התגליות של קפלר וניוטון בלי להקריב את החיים של אדם או עשרה או מאה אנשים ויותר, היה ניוטון זכאי ואפילו חייב לסלק את העשרה או את המאה כדי לגלות את תגליותיו לכל האנושות… אני זוכר שכתבתי במאמרי, כי מחוקקים כגון מוחמד או נפוליאון היו כולם, בלי יוצא מן הכלל, פושעים בזה שחוקקו חוק חדש ובזה עצמו עברו על חוק עתיק ולא נרתעו גם בפני דם… מעניין, שרוב האישים האלה שוחרי הטוב לאנושות היו שופכי דם איומים ביותר. בקיצור אני טוען שכל האישים הגדולים, ואפילו אלה היוצאים קצת מגדר הרגיל מוכרחים לפי טבעם להיות פושעים, פחות או יותר כמובן. לולא זאת קשה להם לצאת מן המסלול, והישאר במסלול שוב אינם יכולים לפי טבעם, ולדעתי חייבים הם שלא להישאר" (שם, עמ' 97-98).

באמצעות הרצח, אם כן, ניסה רסקולניקוב לממש את השקפת עולמו הפילוסופית (אולי ניסה לפתור באותה הזדמנות גם את מצוקתו הכלכלית, אבל אין ספק שהמניע הכלכלי היה מישני בלבד). ואולם, ההתדרדרות במצבו הנפשי לאחר הרצח, אילצה אותו לתהות האמנם הוא אכן משתייך לסוג האנשים 'המיוחד': "כיצד העזתי. אני שהנני מכיר את עצמי, לקחת גרזן וללכלך עצמי בשפיכת-דם… לא, אותם האנשים קורצו מחומר אחר. השליט האמיתי, שהכול מותר לו, מאבד חצי מיליון איש במסע הצבא במוסקבה, ואחרי מותו מציבים לו אנדרטות… לא אדם הרגתי אלא עקרון. את העקרון הרגתי, אבל לא עברתי, נשארתי מן הצד הזה. הספקתי רק להרוג וגם בזה, כנראה לא הצלחתי… " (שם, עמ' 103-104).

לאחר הרצח מגיע רסקולניקוב להכרה שהמניע לרצח היה רצונו לבחון את עצמו ואת התיאוריה שלו. הוא מתוודה לפני סוניה, שבה הוא מתאהב כיוון שהיא מייצגת את האמונה הטהורה באלוהים (על דמותה של סוניה, ראה: דינגוט, עמ' 72): "יום אחד שאלתי את עצמי: מה היה אילו היה נפוליאון במקומי, ולא היו ברשותו, לתחילת מסלולו, לא טולון ולא מצרים, ובמקום זה היתה איזו זקנה מגוחכת, מלווה במשכון, שיש עוד לרצוח אותה … (לשם המסלול, את מבינה). האם היה מחליט בנפשו לעשות זאת לולא היה לו מוצא אחר? … עיניתי את עצמי זמן רב בשאלה זאת… כשניצנץ בי לבסוף הרעיון, כי לא זו בלבד שלא היה נירתע, אלא לא היה נותן אפילו זמן להיאנח, בלי כל הרהור. בכל חדלתי להרהר ורצחתי במתכונת איש המופת." (החטא ועונשו, עמ' 150). מתברר שרסקולניקוב רצח על מנת לבחון את עצמו, לבדוק האם ניחן בהעזה המאפיינת את ה'מיוחדים' , אשר אין להם כל היסוסים מוסריים כשמדובר בהגשמת תועלתם האישית, או לא. והנה יסוריו, מחלתו וההתדרדרות במצבו הנפשי מעידים על כך שאינו שייך לקטגוריה של הנפוליאונים, בעלי הכוח וההעזה, אלא דווקא לקטגוריה של 'הרגילים' השואלים את עצמם אם הם נפוליאונים, על אף שאינם.

סוניה מפצירה ברסקולניקוב שיודה על פשעו ויקבל על עצמו באהבה את עונשו ואת היסורים הכרוכים בו: "קומה. לך מיד. עמוד בפרשת הרחובות, גחון, נשק את האדמה שחיללת, אחרי כן השתחווה לארבע רוחות הארץ ואמור לכול בקול רם: רצחתי. אז יחזיר לך אלוהים את החיים" (שם, עמ' 153). גם חוקר המשטרה, שסבלו של רסקולניקוב נגע לליבו, מנסה לשכנע אותו לבחור בדרך ההודאה, וגם הוא מפציר בו: "… המצאת שיטה, ומתבייש אתה שנכשלה ולא היתה מקורית ביותר. יצא מה שהוא בזוי, אלא שאף על פי כן, אין אתה מנוול ללא תקווה. אני רואה בך אחד מאלה, שאפשר לחתוך את מעיהם והם יעמדו ויחייכו אם רק מצאו אמונה או אלוהים. אמנם גם יסורים הם דבר טוב… האם נפחדת מפני הריצוי הגדול העומד לפניך? בושה לפחד. עליך למלאות את דרישת הצדק…" גם סוניה וגם חוקר המשטרה מפצירים ברסקולניקוב לבחור בדרך האמונה, להודות על פשעו ולכפר עליו בייסורים, שכן זו הדרך היחידה, לתפישתם, לחזור ולזכות בחיים.

דינגוט סבורה, שרשלנותו של רסקולניקוב בביצוע הרצח, ההרהורים הבלתי פוסקים על אפשרות ההודאה והביקורת העצמית הקשה שלו, מרמזים על קונפליקט פנימי שהיה נתון בו באשר לביצוע הרצח. לדעתה, "רסקולניקוב מבקש בעצם להיכשל, להיתפס ולהודות באשמה, ועל ידי כך להוכיח לעצמו שהתיאוריה כולה, המבוססת על ההפרדה בין 'רגילים' ל'מיוחדים' שגויה. למניע התת-מודע לרצח נלווית משמעות דתית… אפשר להסיק כי רסקולניקוב ביקש לבחון את המערכת המוסרית-דתית. הוא פרץ את הסייגים כדי לראות אם הם אכן קיימים. בדרך זו הוא עשוי להגיע לאמונה באותם סייגים מוסריים שפרץ – סייגים הנובעים מכוח עליון, בניגוד למוסר שגובש בתיאוריה, הנובע מכוח רצונו שלו" (דינגוט, עמ' 84-85). לפי פרשנות זו, דוסטוייבסקי בעצם מזהיר את קוראיו מפני הלכי הרוח החדשים המאפיינים את תקופתו, ומדגיש את החשיבות של האמונה באלוהים, שבלעדיה עשוי כל יחיד לקחת על עצמו את תפקיד האל ולהתייחס אל עצמו כאל מקור החוק.

בסרטו של וודי אלן, "אהבה ומלחמה" ("Love and Death"), מבטאת הגיבורה, סוניה, את התפעלותה מהטבע: "נכון שהטבע מדהים?". הגיבור, בוריס, עונה שבעיניו "טבע זה עכברושים וחרקים, דגים גדולים שאוכלים דגים קטנים. צמחים שאוכלים צמחים. … בעיניי זה כמו מסעדה אחת גדולה". "כן, אבל אם אלוהים ברא את העולם", מתעקשת סוניה, "הוא בהכרח נפלא. גם אם אנו לא רואים זאת עכשיו". "ומה אם אין אלוהים?", מעלה בוריס תהייה, "מה אם כולנו סתם חבורת בני אדם מגוחכים שמסתובבים ללא סיבה וללא מטרה?", "אבל אם אין אלוהים", שואלת סוניה, "לחיים אין משמעות, למה לחיות? לא עדיף להתאבד?", בוריס מפחד להתחייב: "אין צורך להיות היסטרית. ייתכן שאני טועה. לא הייתי רוצה לפוצץ לעצמי את המוח ואז לקרוא שגילו משהו". אבל סוניה נבהלת מהרעיון: "בוריס, תרשה לי להסביר לך למה אתה מדבר שטויות. בוא נניח שאין אלוהים, ואיש הישר בעיניו יעשה. מה ימנע בעדך מלרצוח מישהו?".

אני מניחה, שלא במקרה שם הגיבורה בסיפור הוא סוניה. בדרך זו מאזכר וודי אלן גם בסרט זה את 'החטא ועונשו'. בקטע המצוטט סוניה מבטאת אמונה תמימה באלוהים, ובוריס מבטא עמדה ספקנית. הוא אינו מסוגל לנקוט עמדה החלטית וברורה. למשל, להאמין שאלוהים לא קיים ולהחליט שאם אין אלוהים אין משמעות לחיים. בוריס מודאג מהאפשרות שיתברר שהוא טועה. מאור חיים (במאמר בשם "פוסטמודרניזם: מיתה יפה – מבוא ידידותי לפוסט-מודרניזם"), מציין ש'מודרניזם' משמעותו אמונה בהשקפת עולם או באידיאולוגיה, גישה של "או-או". כלומר, שלא ניתן להיות, בו זמנית, גם 'סוריאליסט' וגם 'אקספרסיוניסט', גם 'קפיטליסט' וגם קומוניסט'; 'פוסטמודרניזם', לעומת זאת, פירושו "גם וגם". משאבדה האמונה באמת האחת, עלתה המודעות לחלקיות ההסבר ולאפשרות של הסברים אלטרנטיביים התלויים בנקודת המבט.

ההסבר הפרספקטיבי מתקשר גם לתחילת הדיאלוג בין סוניה ובוריס, בקטע לעיל. הטבע הוא מקומם של ברואים רבים, ולכל אחד מהם נקודת מבט שונה. החרק אוכל את העלה, והלטאה אוכלת את החרק. החזק גובר על החלש. זוהי דרכו של הטבע, משמע זו "הדרך הטבעית". כך טען ניטשה, שחולל מהפיכה בפילוסופיה המערבית. ניטשה טען שאין אלוהים, וכי היקום הינו כאוס חסר משמעות וחסר סדר. האדם מנסה להגן על עצמו מפני ההבנה של חוסר המשמעות של היקום על ידי כך שהוא מנסה לארגן אותו במתכונת מובנית ומשמעותית. האדם המאמין באלוהים, מאמין באפשרות שלו לשלוט בגורלו: האדם הטוב יגיע לגן עדן, והרע – לגיהנום. האדם המערבי אימץ את האמונה בתבונה, ברציונליות ובמוסר, בדיוק לשם אותה מטרה, על מנת להימלט מההרגשה של חוסר המשמעות וחוסר היכולת של האדם לשלוט בגורלו. דוד אוחנה (1994) מציין, שניטשה ראה את התפתחות המוסר המערבי כקשורה במסורת, בהרגל ובתועלת האישית. להשקפתו, המוסר שימש אמצעי בידי החלשים על מנת שלא יוכחדו בידי החזקים. 'הטוב' שימש כמכשיר עורמה של החלש, אשר באמצעותו גבר על הזולת החזק ממנו: "מוסר העבדים הוא בעיקרו מוסר התועלת. זה כור מחצבתו של הניגוד המפורסם של טוב ורוע" (ניטשה, אצל: אוחנה, עמ' 97).

אוחנה מציין, שמהפכניותו של ניטשה נעוצה בחריגתו מעבר לטוב ולרוע אל אבחנות מסוג חדש לחלוטין הנובעות מפרספקטיבה, מנקודת המבט של האדון או העבד, האותנטי או המנוון, החזק או החלש. לפי השקפה זו, בניין העל החברתי – הדת, המוסר, התבונה – נבנה כמסגרת מלאכותית על מנת לקיים את האדם החלש המתקשה להתמודד עם הזולת. כך נחשפים האידיאלים החברתיים כפונקציות מועילות של החלש, ותו-לא.

"רצח האל", מסביר אוחנה, משמעותו בחשיפת ערוותם לא רק של הנצרות, אלא גם של ערכיה של ההשכלה: המוסר, הדמוקרטיה, הסוציאליזם, הלאומיות ואיזמים נוספים. ניטשה ראה באמונה בערכים אלה בריחה מההכרה בחוסר המשמעות של הקיום. רק האדם החזק אינו בורח לאלילי כזב, ואינו פוחד להיישיר מבט אל עולם כאוטי ללא משמעות, ללא גאולה וללא אלוהים, ולחייבו כמות שהוא.

כריס, גיבור הסרט 'נקודת מפגש' הוא בחור עני מאירלנד, מורה לטניס, המגיע ללונדון, מכיר בחורה מהמעמד העליון הבריטי, ונישא לה. אביה של אשתו דואג לו לג'וב טוב בחברה שלו ולבית מפואר. המשפחה החדשה עוטפת אותו באהבה ובשאר תענוגות חיים, שעד כה לא היו בהישג ידו. למרבה הצער, הוא "מתאהב" דווקא בנולה, שחקנית אמריקנית כושלת, שאיתה הוא מנהל רומן סוער, עד הרגע שהיא נכנסת להיריון ודורשת שיקיים את הבטחתו, לעזוב את אשתו ולהתחתן איתה. ברגע האמת, מתברר לכריס שאינו מעוניין לעזוב את חייו החדשים, וכי אינו רואה עתיד עם נולה. גם יחסיו עם נולה מתערערים עקב דרשנותה וכעסה הרב עליו. הוא מוצא מוצא מן הסיטואציה הבלתי אפשרית, על ידי כך שהוא מסלק את "המכשול" העומד בדרכו, הווה אומר: נפטר מנולה. הוא מתכנן "רצח מושלם". רוצח גם את נולה וגם את שכנתה הישישה, על מנת שיחשבו שהרוצח היה נרקומן שחשק בתכשיטיה של הזקנה ובתרופות המרשם שלה, וכי רצח את נולה רק במקרה, כיוון שנתקל בה בדרכו החוצה מדירתה של הקשישה (כביכול היתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון). המזל האיר פניו לכריס: הוא זרק את טבעת הנישואין של הזקנה אל נהר התמזה. הטבעת, שנפלה – ב מ ק ר ה – על הגדה, נמצאה על ידי נרקומן עובר אורח, שב מ ק ר ה, נקלע באותו לילה למריבה ונרצח. הטבעת נמצאה ברשותו, וגרמה למשטרה להאמין שהוא הרוצח של נולה והזקנה. וכך הצליח כריס להתחמק מעונש על הפשע הכפול שביצע.

בתחילת הסרט "נקודת מפגש", אנו שומעים את קולו של כריס ב-voice over: "מי שאמר, 'אני מעדיף להיות בר מזל מאשר להיות אדם טוב', היה בעל הבנה עמוקה במשמעות החיים. אנשים פוחדים להתמודד עם העובדה, שחלק גדול מהחיים תלוי במזל. ממש מפחיד לחשוב שכל כך הרבה נמצא מחוץ לשליטה שלנו" בהמשך הסרט הוא אומר: "נראה שהמדענים נוטים לאשר יותר ויותר שכל קיומנו עלי אדמות הוא מקרה של מזל עיוור. ללא מטרה, ללא תכלית". אשתו לעתיד שואלת (בחיוך): "מה היה הכומר שלנו אומר על זה?", ואחיה אומר: "היאוש הוא דרך ההתנגדות הקטנה ביותר". אבל כריס סבור אחרת: "אני חושב שהאמונה היא דרך ההתנגדות הקטנה ביותר". דבריו מרמזים להשקפתו של ניטשה, לפיה האמונה היא פיקציה שבאמצעותה נמלט האדם מן הייאוש, הפוקד אותו לנוכח המודעות לחוסר המשמעות וחוסר התכלית של היקום. המזל, בו מאמין כריס, הוא האלמנט השליט ביקום כאוטי, חסר סדר, חסר הרמוניה וחסר משמעות.

ומה לגבי הצד המוסרי של הרצח? בלילה שלאחר הרצח, יש לגיבור הזיה, שבה הוא רואה את נולה והזקנה. כריס אומר לנולה: "זה לא היה קל, אבל כשהגיע הרגע, יכולתי ללחוץ על ההדק… אפשר ללמוד לדחוק את האשמה מתחת לשטיח ולהמשיך הלאה. חייבים, אחרת זה יהרוס אותך". וכשהזקנה שואלת אותו: "ומה אתי? מה עם השכנה מהדלת הסמוכה? לא היה לי שום קשר לסיפור הנורא שלכם. אין לך שום בעיה עם זה שאני הייתי צריכה למות בתור עוברת אורח חפה מפשע?", כריס עונה: "לעתים יש לחסל חפים מפשע בשביל התוכנית הגדולה יותר. את היית נזק היקפי".

בסרט "פשעים ועבירות קלות", העוסק באותו נושא בדיוק, הגיבור, יהודה, מארגן שירצחו את פילגשו שהפכה למכשול. לאחר הרצח הוא נתקף לרגע בייסורי מצפון, ונזכר בארוחת ליל סדר בבית הוריו, שנערכה שנים רבות קודם לכן, בזמן שהיה ילד, שבמהלכה התפתח דיון על האמונה באלוהים. סול, אביו של הגיבור, טען שאלוהים מעניש את הרשעים, ובתגובה לטענה זו שאלה מאי, מה לגבי הנאצים, "(הרי) הם השמידו שישה מיליון יהודים, וחמקו מעונש". כשאחד הסועדים הביע תמיהה על כך שדבר כזה התאפשר, אמרה מאי: "כי הכוח הוא החוק", וכשנשאלה האם לדעתה המוסר פשט את הרגל בעולם כולו, אמרה: "יש מוסר לאלה החפצים בו, שום דבר אינו קבוע במסמרות". ואז הגיבור מעלה הרהור: ""ואם אדם מבצע פשע, אם הוא הורג?", סול, המייצג בקטע את האמונה באלוהים, עונה: "בדרך זו או אחרת הוא ייענש". סול מאמין, שגם אם הרוצח לא ייתפס, "מה שצומח ממעשה שחור, יפרח ויסריח". הוא מציין שגם בתנ"ך, גם בברית הישנה וגם בשייקספיר "הרצח תמיד מתגלה". על כך עונה מאי: "אם הוא רצח והוא מתחמק ללא עונש, ואינו מוטרד מההיבטים המוסריים של מעשיו, הרי הוא בן חורין. זכרו, ההיסטוריה נכתבה על ידי המנצחים. לו ניצחו הנאצים, הדורות הבאים היו מבינים לגמרי אחרת את מלחמת העולם השניה".

ומה ניטשה אומר על החוק? לפי השקפתו של ניטשה (ראה: אוחנה, 1994), פשעו של אדם יחסי לחברה שבה הוא חי. החברה תוחמת את גבולותיה באמצעות חקיקת חוקים, ומסיגי גבול זה נחשבים עבריינים. לפי השקפה זו אין לראות פשע כאימננטי, מובנם של 'צדק' ושל 'עוול' הינו יחסי ותקף רק משעת כינון החוק. מטרת 'המצפון הרע' הוא 'לביית' את האדם האינדיבידואלי באמצעות הפנמת נורמות החברה.

האדם העליון, לפי ניטשה, הוא "אינדיבידואום ריבוני, שלא ישווה אלא לעצמו, שכבר השתחרר ממוסריותה של המסורת והוא פרט אוטונומי על-מוסרי" (ניטשה, אצל: אוחנה: עמ' 126). ניטשה אינו מאמין באמת מידה אובייקטיבית או מוסרית למהותו של האדם. האדם העליון הוא זה האומר לאו לערך של הערכים או לעצם קיומו של מערך ערכים כוזב.

נראה שגיבוריו של וודי אלן (בסרטים "פשעים ועבירות קלות" ו"נקודת מפגש") הצליחו להגשים את משאלתו של רסקולניקוב: הם עמדו במבחן, והצליחו לעבור לקטיגוריה של 'המיוחדים', של אלה המסוגלים לבצע פשע מבלי להניד עפעף. וזה מחזיר אותנו לשאלה שהעלתה סוניה בסרט "אהבה ומלחמה": "בוא נניח שאין אלוהים, ואיש הישר בעיניו יעשה. מה ימנע בעדך מלרצוח מישהו?" וזו לדעתי, השאלה שוודי אלן חוזר ומעלה בסרטיו: אם הכל יחסי – מה המשמעות של הדבר: האם בכל זאת קיים איזה שהוא גבול באיזה שהוא מקום? או שכל דאלים גבר, וחוקי הטבע יכפיפו עצמם על התרבות, ומה יהיו פני החברה במידה וכך יקרה. ואולי לא שמנו לב, וזה כבר קרה?

פורסם במקור במדור החדשות של אידיבי

מה דעתך? טוב (17 הצביעו) / לא טוב (21 הצביעו)

ידוע לכם על שגיאות בעמוד זה? אתם בעלי הזכויות על כותר זה וברצונכם להעשיר את עמוד זה? באפשרותכם לעזור ולשפר את אידיבי באמצעות עריכת עמוד זה, בחינם ובקלות: לחצו על הכפתור מימין.