"שתיקה" – ביקורת

מאת גל בין
18 בינואר 2017 בשעה 16:00
"שתיקה". שיניה צוקמוטו, אנדרו גארפילד.

"שתיקה". שיניה צוקמוטו, אנדרו גארפילד.

"שתיקה" מתיימר להיות סרט עמוק ומורכב אודות חשיבותם של דת ואמונה במצבים קשים, אולם בפועל מדובר בסרט ארוך ומייגע, שאלמלא כמה רגעים קשים לצפייה יכל לשמש כגלולת שינה מצוינת. אינני אדם דתי ואינני בן הדת הנוצרית המוצגת בסרט, ברם הדיון התיאולוגי ש"שתיקה" מנסה לעורר לא מספיק טוב או מחדש כדי לרתק את הצופים ולכן יפול על אוזניים ערלות בכל מקרה.

אחרי 8 מועמדויות לאוסקר לבמאי הטוב ביותר ו-40 שנות ניסיון ("השתולים", "נהג מונית", "החבר'ה הטובים"), כבכיכול מפתיע לגלות שסרטו הזה של מרטין סקורסזה לא מככב בעונת הפרסים. אך כאשר צופים בסרט אפשר להבין את הסיבה: פרט לכמה רגע מתח טובים, סקורסזה לא מביא את האיכויות המוכרות שלו למסך, אלא כמה ממגרעותיו, כמו אורך מוגזם לסרט וסיום מרוח.

העלילה מתרחשת ב-1640 ביפן. לאחר שנים של פריחה דתית, היפנים הוציאו את הנצרות מחוץ לחוק ורודפים את המאמינים שעוד נותרו במדינה. אלו מבינהם שנתפסים, מעונים קשות במטרה לשכנע אותם להמיר את דתם. כאשר מגיעה לידי הכנסיה בפורטוגל השמועה כי האב פררה (ליאם ניסן), אחד הכמרים המשפיעים ביפן, עימו אבד הקשר 7 שנים קודם לכן, המיר את דתו – מחליטים בכירי הכנסיה לעצור את השליחויות המיסיונריות למדינה. שניים מתלמדיו של פררה, האב רודריגז (אנדרו גארפילד, "ספיידרמן המופלא") והאב גרופה (אדם דרייבר, קיילו רן ב"מלחמת הכוכבים 7"), מתקשים לעכל את הידיעה ומטילים ספק בדיווחים מקצהו השני של העולם. הם יוצאים לבדם לברר מה קרה לפררה, ולדווח חזרה לאירופה אודות מצב הנצרות ביפן.

בעזרת מדריך מקומי, הכמרים הצעירים חוצים בהיחבא את הגבול ומגיעים לכפר קטן באזור נגסקי. במקום הזה הם מסתתרים ביום מאימת האינקוויזיטור האזורי, ובלילה מנחים את הקהילה הנוצרית הקטנה המתקיימת בהחבא. החשיפה מקרוב לסבלם של היפנים הנוצרים מעלה אצל השניים משבר אמוני סביב השאלה למה האל מעמיד את מאמיניו במבחנים שכאלה. בנוסף, העדר המידע אודות פררה לא מוסיף תקווה רבה לשני השליחים המתמודדים עם סיטואציה לא מוכרת.

סקורסזה ידוע כמי שעובד עם שחקני מפתח קבועים לאורך סרטים רבים (דה נירו ומאוחר יותר ודה-קפריו), והפעם נראה שהוא מתחיל לפרוס את חסותו על גארפילד. אולם, הופעתו של גארפילד בסרט פושרת למדי. דמותו, שמושווית מדי פעם לזו של ישו, רכה וסלחנית, והוא לא מצליח להעביר תשוקה או שנאה בהופעתו גם כאשר הוא מדווח על התחושות הללו, ורק בכיו אמין ונוגע ללב. מאידך, דרייבר זוכה לזמן מסך קטן יותר, אך מצליח לבנות דמות מעניינת כאשר הוא נקרע בין אמונתו האדוקה כי "יד מכוון בכל", לעומת המציאות הקשה הטופחת בפניו ותסכולו מהתפתחות המשימה.

"שתיקה". אדם דרייבר, אנדרו גארפילד.

"שתיקה". אדם דרייבר, אנדרו גארפילד.

את הכוכבים המערביים מקיפים שלל שחקנים יפנים רבים בתפקידי משנה. החל מאיכרים אדוקים באמונתם ועד לאינקוויציה הקשוחה, כולם, פרט לאחד, משחקים דמויות שבלוניות ולא מעניינות המקשות עליהם להתבלט. בנוסף מפגש השפה היפנית של אלה עם האנגלית של הנוצרים נשמע מנותק ורחוק, עד כדי כך שהוא מקשה להתחבר לדמויות. גם אם אותן הדמויות מעניינות ואנושיות, קשיי השפה מונעות מכך להגיע לידי ביטוי.

אבל לא המשחק הוא עיקרו של הסרט, אלא השאלות האמונתיות שאיתם מתמודדים הכמרים ושתיקתו של האל מנגד. שאלות כמו "האם עלי לוותר על אמונותי כדי לשרוד?" ו"אם אני מקיים את מצוות הדת מדוע אני סובל?" הן שאלות שמוצגות בארץ לרוב בהקשרי חנוכה או גירוש ספרד או השואה, ומעניין לבחון אותן מזווית חדשה. אך כמי שגדל והתחנך על משפטים כגון "יותר מששמר עם ישראל את השבת שמרה השבת את עם ישראל", ההסברים הנוצריים המוצגים בסרט, שמתמקדים בהשוואות חוזרות ונשנות של הסובבים (היפנים והכמרים) לישו, הרגישו שטחיים למדי ולא מספקים. לכן, על אף העניין בנושא, התחושה שקיבלתי הוא שניתן היה להוציא מהדיון המוצג על המסך תובנות טובות יותר.

"שתיקה". ליאם ניסן.

"שתיקה". ליאם ניסן.

לא הייתי פוסל את "שתיקה" על הסף לכולם: עבור מי שמתעניין בשילוב של חברה תיאולוגיה או על כותב סמינריון עם כותרת כגון "דת ואמונה בצוק העתים" מדובר בסרט מרתק. אך, עבור כל שאר האנשים, מדובר בסרט מייגע ומעייף, שלא מצליח להעביר מסר מורכב, ועל כן לא מצדיק ישיבה של 3 שעות מול המסך.

דירוג: ★★☆☆☆

שתיקה (ארה"ב, 2016)
בימוי: מרטין סקורסזה | תסריט: ג'יי קוקס, שסקו אנדו | משחק: ליאם ניסן, אדם דרייבר, אנדרו גארפילד, סיארן הינדס | מוסיקה מקורית: האוורד שור | צילום: רודריגו פרייטו
הפצה: יונייטד קינג, החל מה-19.01.2017 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?