"הבלוז של מא רייני". ויולה דיויס.
מוזיקה היא מרכיב חיוני בשניים מהסרטים שראיתי השבוע.
"הבלוז של מא רייני" (Ma Rainey's Black Bottom) מתרחש באולפן הקלטות בשיקגו ב-1927. מא (ויולה דיויס, "ספק", "העזרה", "המדריך לרוצח") היא זמרת דעתנית ומיוזעת, לוי (צ'אדוויק בוסמן, "הפנתר השחור") הוא אחד הנגנים שלה. שם הסרט באנגלית הוא אחד מארבעה שירים שהם אמורים להקליט שם.
בוסמן, שמת ב-2020, צפוי להיות מועמד לאוסקר. לו היה בחיים סביר להניח שהסרט היה עוד יותר זניח ולא בולט, כמו שמגיע לו להיות. ואם יזכה -יש סיכוי גבוה שזה יקרה- יהיה השחקן המנוח השלישי שיקבל את הפרס אחרי הית' לדג'ר, שזכה על "האביר האפל" (2008), ופיטר פינץ' שזכה על "רשת שידור" (1976).
דיויס זכתה באוסקר על "גדרות" (2016) כשחקנית משנה על התפקיד הראשי (אותו תפקיד שזיכה אותה בפרס הטוני כשחקנית ראשית), לצד דנזל וושינגטון. גם היא צפויה להיות מועמדת השנה, כשבמקרה הזה התפקיד שלה בקלות היה יכול להיכנס לקטגוריית המשנה.
"הבלוז של מא רייני" ו"גדרות" הם שניים מתוך סדרה של עשרה מחזות של אוגוסט וילסון, שכל אחד מהם מתרחש בעשור אחר. וושינגטון, שגם ביים את "גדרות", הוא אחד המפיקים של הסרט הזה ומתכנן להפיק סרטים גם משמונת הנותרים; אם אלו השניים הטובים ביותר אני לא רוצה לראות את שמונת הבאים.
כמו בְּהצגה מספרים על חוויות האדם השחור בארצות הברית, כולל סיפור הרקע העצוב של לוי שמגיע משום מקום ונמשך חמש דקות רצופות (הוא גם בוכה במהלכו; זה יהיה הקליפ שיראו בטקסי הפרסים השונים). אין הרבה עניין או מספיק דרמה בהתרחשות הזאת, ובסוף, כרגיל בשנים האחרונות (למרבה הצער), מראים תמונות של הדמויות האמיתיות.
"הבלוז של מא רייני" זמין לצפיה בכל עת בנטפליקס.
"הבלוז של מא רייני". צ'דוויק בוסמן.
"אין כמו עסקי השעשועים" (1954, There's No Business Like Show Business) בעל ואישה (היא את'ל מרמן), ששניהם מלווים את הסרט בקריינות, מככבים במופעי וודוויל. הם שרים ורוקדים שירים של אירווינג ברלין, ובמשך השנים מצטרפים אליהם שלושת ילדיהם: טום (דונלד אוקונר, "שיר אשיר בגשם") חובב השתייה, ויקי, וסטיב שמעוניין לפרוש מעסקי השעשועים. את ויקי מגלמת מיצי גיינור, שהשנה תהיה בת 90, וידועה בעיקר כקול השירה של השחקנית הראשית בסרטים מוזיקליים משנות ה-50 וה-60, כולל "סיפור הפרברים" ו"המלך ואני". טום מתאהב ממבט ראשון בזמרת מתחילה, ואפשר להבין למה- זו מרילין מונרו.
רק שיר אחד אינו מוצג כחלק ממופע מוזיקלי וגם הוא נראה כעל במה. משונה מאוד ההתמקדות המשתנה בין הדמויות: ההורים, בנם טום, הזמרת שטום מאוהב בה. את התסריט כתבו פיבי והנרי אפרון, ההורים של התסריטאית נורה אפרון ("כשהארי פגש את סאלי", "יש לך הודעה"). במהלך הסרט שומעים ברקע את המנגינה של שניים מהשירים הטובים במיוחד של ברלין: Cheek to Cheek ו-Puttin' on the Ritz והוא מסתיים עם השיר המוצלח שנתן לסרט את שמו. השחקנים והשירים הטובים מצילים את הסרט מסתמיות מוחלטת.