"גברת האריס נוסעת לפריז". לסלי מנוויל.
"גברת האריס נוסעת לפאריז" מנסה להיות סרט אנגלי קטן ומקסים, אבל נסיונותיו כושלים והוא נותר סרט ארוך, משעמם ומיותר.
השנה היא 1957 והמצב הכלכלי אינו קל. גברת האריס (לסלי מנוויל) עומלת על ניקיון בתי אחרים ומחכה שבעלה שנעלם במלחמה יחזור הביתה. כאשר היא רואה שמלה של המעצב כריסטיאן דיור אצל אחת הלקוחות שלה, היא מחליטה לאסוף את כל הכסף שיש לה ולטוס לפאריז כדי להגשים את חלומה החדש ולרכוש בסכום לא הגיוני שמלה של המעצב.
כשהיא מגיעה לפאריז היא מגלה שהיא תאלץ להישאר שבוע שלם על מנת לבצע מדידות, כיון ששמלה כזו נתפרת ומותאמת באופן מיוחד למידותיה של כל לקוחה ושמלה אחת לא מתאימה לאחרת. במהלך השבוע שהיא נמצאת שם היא תשפיע על כל מי שנקרא בדרכה, כולל על עתיד בית האופנה ותחזור אל חייה כשהיא שלמה יותר.
"גברת האריס נוסעת לפריז". אלבה בפטיסטה, לסלי מנוויל, לוקאס בראבו.
הסרט מבוסס על ספר באותו שם שנכתב על ידי פול גליקו ופורסם ב-1958. הנובלה היא בת 158 עמודים בלבד ואולי זו הסיבה שהתסריט כל כך רזה. 3 תסריטאים הצטרפו למי שגם ביים (אנתוני פביאן) על מנת לכתוב תסריט דל מאוד שיצא היישר מדפי ספרי ההדרכה לסרטים "אנגלים קטנים ומקסימים". ראינו כבר את הסיפור על הגיבורה קשת היום המקסימה שמצליחה להגשים את החלום שלה וכובשת את כולם על הדרך אין סוף פעמים. נראה כי הסרט לא מנסה אפילו להפתיע, להיות שנון או לומר משהו חדש על משהו.
לעיתים התחושה היא שממש לא היה לכותבים חשק לחשוב על פתרונות תסריטאיים אז הם פשוט ויתרו ויצרו מצבים תמוהים תחת התרוץ שמדובר בסיפור אגדה (לדוגמה – לקראת סוף הסרט גברת האריס רוקדת עם מישהו. לפני שהיא מתחילה היא מורידה את העליונית שלה ופשוט זורקת אותה על האשה הקרובה ביותר שעומדת לצידה. זו אינה חברה שלה, לא מישהי שזה התפקיד שלה, לא מישהי שראינו בסרט לפני כן. זוהי סתם מישהי שהתפקיד שלה הוא לעמוד שם בסצינת ריקודים כדי לקחת מאשה זרה את העליונית שלה).
גם במעשיה קסומה נדרש הגיון פנימי או מהלך סביר של אירועים או דמויות. אולי אם הסרט היה בעל קסם כלשהו זה היה מתקבל אבל הוא לא. הדמויות נחלקות לשתיים – כאלו שאין להן כל מטרה מלבד לשרת את סיפורה של גברת האריס או דמויות שבלוניות, משעממות ולא מתפתחות. יש לנו את נטשה (אלבה בפטיסטה) הדוגמנית הראשית של מותג כריסטיאן דיור. היא יפה ונחשקת אבל גם אוהבת לקרוא את סרטר. אכן ניגוד מסעיר. יש לנו את אנדרה (לוקאס בראבו, "אמילי בפאריז") רואה החשבון – קשה לו עם העבודה שהוא עושה כי לא נותנים לו לפתח את הרעיונות שלו והוא מרגיש שהוא לא מממש את יכולותיו, גם הוא אוהב לקרוא את סרטר. נחשו מי מתאהבים ומוכיחים שיש בכל אדם יותר ממה שנראה כלפי חוץ וסרטר? כמובן שההתאהבות השבלונית שלהם נעשית ללא כל חן, על מנת שלא לחרוג מהקו של הסרט.
המהלכים מאוד פלקטיים והשינויים שהדמויות עוברות הן ברמה הכי פשטנית ורדודה. השינוי שהן עוברות מגיע תמיד באופן חד בסצינות האחרונות, מבלי שהדמות עוברת תהליך התפתחות ממשי, כשהן מבינות לפתע מה הן צריכות לעשות. זה מופרך ומעליב את הצופה במיוחד בקטע שמגיע לקראת סוף הסרט בו רואה החשבון מצליח לשנות את העולם בכמה דקות. מצד שני, למי מאיתנו לא קרה שהוא נכנס עם רעיון חדש אל הבוס שלו ובאופן מיידי, ללא פגישות עם אנשים נוספים, בדיקות ומחשבה, הצליח תוך חמש דקות לשנות את כל ההתנהלות של העסק.
"גברת האריס נוסעת לפריז". רוקסן דוראן, לסלי מנוויל, ברטרנד פוסה.
הסרט גם חסר כל עקביות. במשך דקות ארוכות של מדידות אנחנו למדים כי השמלות האלה מתאימות רק למי שעבורן הן נתפרות. לקראת סוף הסרט, כיון שהיוצרים צריכים למצוא פתרון ושוב אין להם כל כך חשק להתאמץ, אנחנו נדהמים לגלות שהשמלה בעצם יכולה להתאים לכל מי שתלבש אותה.
מה משך את היוצרים לחזור לספר שיצא בתקופה בה הוא התרחש, סוף שנות ה-50, ולעבד אותו לסרט? מה הם רצו להגיד? אני לא באמת יודע. הם חוזרים לבית האופנה של דיור, מקום אמיתי ושם מוכר עד מאוד עד ימינו, ומספרים לנו שזו היתה נקודה בה הגלובליות של החברה התחילה, בה האקסקלוסיביות הסנובית והייחודית של בית האופנה נפתחה גם לנשים קשות יום מאנגליה. דברים משתנים. עובדי האשפה בפאריז שובתים ואפילו המוסיקה שאנחנו שומעים בתחילת הסרט בפאב היא רוק, כי השינוי כבר בפתח. אבל כמו כל דבר בסרט הזה מדובר במס שפתיים. אין שום שינוי ממשי. זהו לכאורה סרט בו הדמויות מפתחות תודעה מעמדית אבל בסופו של דבר זוהי תודעה חלולה כמו הסרט עצמו. מרי פופינס הפרטית של דיור נוחתת בבית האופנה המדובר, מטפלת בכל הבעיות וממשיכה הלאה. לכאורה כמו מרי פופינס, רק נטול קסם לחלוטין.
"גברת האריס נוסעת לפריז". אלבה בפטיסטה.
הצגת בית האופנה היא מאוד לא מדוייקת. מצד אחד מדובר באחד מבתי האופנה הידועים בעולם, וסביר להניח שהפקת הסרט קיבלה עזרה מלאה. המקום מוצג כמקום בו טווים חלומות. אבל מבחינה היסטורית יש חוסר דיוק בהצגת הדברים. הגלובליזציה של בית האופנה, פרט חשוב בסרט, החלה במציאות עוד קודם לכן. הסרט מתרחש ב-1957, השנה בה מת דיור במפתיע מהתקף לב, אבל הסרט מתעלם מזה. הוא גם מתעלם מאיב סאן לורן שהיה הכוכב העולה של המקום מאז 1955.
מבין שלל השחקנים שמשחקים בסרט אציין רק שתיים. השאר חיוורים ומיותרים. לרעה אציין את איזבל הופר בתפקיד שומרת הסף של דיור. דמותה קשוחה ולא נעימה, כפי שאמורה להיות, אך אינה מרשימה. היא מוגזמת ומגוחכת. היא נראית יותר כמו הפרעה שצריך להתעלם ממנה מאשר כמו הפרעה שצריך להתמודד איתה.
"גברת האריס נוסעת לפריז". רוקסן דוראן, איזבל הופר.
לסלי מנוויל היא הדבר היחיד הטוב בסרט. היא נפלאה, לא בגלל מה שנותנים לה לעבוד איתו, אלא ביכולת שלה להעביר את האנושיות האופטימית של הדמות. משהו בהלך הרוח החיובי שלה מדבק. מעניין להשוות את תפקידה פה עם תפקידה בסרט המבריק "חוטים נסתרים" של הבמאי פי. טי. אנדרסון, שגם הוא מתרחש סביב בית אופנה. שם מגלמת מנוויל את תפקיד אחותו של בעל בית האופנה (דניאל די לואיס). שם היא שומרת הסף הקשוחה. הופר יכולה היתה ללמוד משהו מצפייה בה. ההשוואה שעלתה לי לסצינות דומות בסרטים המאוד שונים האלה, הדגישה אף יותר את רמתו הנמוכה של הסרט הזה.
בסופו של דבר מדובר בסרט חלול ומיותר שאורך הרבה יותר ממה שסיפורו מצריך. עדיף לוותר.
דירוג: 
גברת האריס נוסעת לפאריז (קנדה, צרפת, בלגיה, ארה"ב, הונגריה, 2022)
בימוי: אנתוני פביאן | תסריט: אנתוני פביאן, קרול קארטרייט, קית' תומפסון, אוליביה היטריד, פול גליקו | משחק: לסלי מנוויל, איזבל הופר, ג'ייסון אייזקס | מוסיקה מקורית: ראל ג'ונס | צילום: פליקס ויידמן
הפצה: טוליפ אנטרטיימנט, החל מה-27.10.2022 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: