11 בפברואר 2023 בשעה 7:00

"מאסטרו" – ביקורת: עיבוד מעורר הזדהות ל"הערת שוליים" הישראלי

"מאסטרו". איוון אטאל.

"מאסטרו" הוא סרט דרמה צרפתי על היחסים המתוחים בין אב ובנו ששניהם עוסקים בניצוח תזמורות ושגיאה שמכניסה את שניהם למבחן. הסרט, שמבוסס על הסרט הישראלי "הערת שוליים", החליף את עולמות האקדמיה התלמודית בעולמות המוסיקה הקלאסית ובכך הכניס אלמנט נוסף לסרט. אמנם רחוק מלהיות יצירת מופת, הוא מציג סיטואציה שמעוררת הזדהות באופן על-זמני לטווח רחב של גילים.

ברונו צ'ישה, במאי הסרט, עיבד ביחד עם יעל לנגמן את התסריט של יוסף סידר, עליו זכה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן (בנוסף ל-11 פרסי אופיר והמועמדות מטעם ישראל לפרס האוסקר), והם שינו חלקים לא מעטים ממנו והעמיסו בפרטים לא רלוונטיים כדי לנפח את הסיפור שהיה יכול להרוויח ממיקוד ועומק. בסך הכל, הסרט מתקדם בקצב אחיד לכל אורכו ומצליח לשמור על המתח באוויר.

דניס דומאר (איוון אטאל, "אשתי השחקנית", שנולד בישראל ומעבר להיותו שחקן, גם עוסק בבימוי ותסריטאות, ונשוי לשחקנית שרלוט גינסבורג) בחר ללכת בעקבות אביו ולהפוך להיות מנצח תזמורות. לעומת אביו, פרנסואה (פייר ארדיטי, "התקופה היפה בחיי", "האשמה" – שביים אטאל), שמאמין בגישה המסורתית יותר של ניצוח, דניס פועל בגישה קרובה ומשוחררת עם התזמורת שלו, וגם מתבטא בחופשיות מול הקהל, וזוכה להצלחה מסחרית וביקורתית. מעבר לבוז הגלוי שרוכש לו אביו, מבעבעת אצלו טינה על עליית כוכבו של בנו ודעיכת תהילתו שלו. עם זאת, הם מצליחים לשמור על מסגרת משפחתית.

"מאסטרו". פייר ארדיטי.

בעוד הוא ממשיך בחייו כהרגלו, פרנסואה מקבל שיחת טלפון בה הוא מעניקים לו את ההזדמנות לה חיכה כל חייו – לנצח על תזמורת לה סקלאה באיטליה, ומתמלא בחיות מחודשת. למרות שפרנסואה דוחף בפניו של דניס את ההישג הכביר הזה, הוא מתגאה מאוד באביו שהעריץ מאז שהיה ילד. השמחה מתחלפת מהר כשיום למחרת יוצר מנהל התזמורת היוקרתית קשר עם דניס ופגישתם מספר לו על הטעות שביצעה מזכירתו, שהייתה אמורה להתקשר אליו עם ההצעה, ומטיל עליו את המשימה לספר לאביו. דניס שלא יכול להרוס לאביו את הגשמת החלום, נאלץ להתמודד עם היחסים שלהם באופן ישיר תוך איזון הזוגיות שלו עם הכנרית הראשית שלו, וירז'יני (קרולין אנגלד), בנו המתבגר וגרושתו, הסוכנת שלו.

"מאסטרו". קרולין אנגלד.

אטאל וארדיטי משחקים מצוין והיחסים שלהם אמינים מאוד, גם בתוך מסגרת סוערת מתשוקה למקצוע כמו עולם המוסיקה. דמותו של דניס דורשת מאטאל לאזן מנעד רחב יותר של רגשות ותגובות, והוא מצליח ליצוק אותם לדמות אחת עגולה. השחקנית הותיקה מיו-מיו שמגלמת את אשתו של פרנסואה ואמו של דניס, טווה בעדינות את דמותה הנחבאת מאחורי האגו של שני הגברים בחייה. הקו העלילתי שאנגלד מובילה די מיותר, אבל היא עושה את המיטב איתו.

כמו ב"טאר", עולם התזמורות הסימפוניות מוצג כעולם יוקרתי, דרשני ומעורר יראת כבוד. למרות שהעיסוק המרכזי בסרט הוא מוסיקה, הצופים לא זוכים להנות מקטעים ארוכים שבו מקשיבים ליצירות, אבל ניתן לטעום מספיק בשביל לעורר את הסקרנות.