"זמן פוניבז'" – ביקורת

מאת אופיר איל
19 במרץ 2013 בשעה 10:30
"זמן פוניבז'".

"זמן פוניבז'". צילום: פיליפ בלאיש

לפגוש עולם בתוך עולם, זו הצעתו המפתה של הסרט הדוקומנטרי "זמן פוניבז'". הסרט מציע הצצה לאחת הישיבות החרדיות בעולם, הזדמנות נדירה לפגוש אורח חיים, שלרבים מאיתנו אינו מוכר והוא בגדר תעלומה. על פניו זו מטרת הסרט- לחשוף את הצופה לתוכנה של מציאות, שאם הוא אינו חלק ממנה, היא מוכרת לו רק באופן שבלוני ומוגבל. עם זאת, המבט הכפול לפיו זמן פוניבז' הוא זמן ייחודי ונבדל אך בד בבד הנעים בתוכו אינם שונים בכמיהותיהם וטרדותיהם משאר האדם, זו התגלית האמיתית של הסרט.

ישיבת פוניבז' נחשבת לאם הישיבות החרדיות בעולם. הישיבה, שנוסדה בעיר פוניבז' בליטא, הוקמה מחדש בבני-ברק בשנת 1943, ונתפסת כאליטה איכותית ממנה יצאו גדולי הדור החרדי הבא. יהונתן אינדורסקי, בוגר הישיבה, ביקש לשוב אליה ולצלמה כמה שנים לאחר עזיבתו. בתום משא ומתן ארוך מול הנהלת המקום, קיבל אינדורסקי אישור להכניס צוות צילום אל בין כתליו לזמן בלתי מוגבל, וכך נולד הסרט שמטרתו תיעוד אורח חיי תלמידי הישיבה.

"זמן פוניבז'" הוא סרטו השני של אינדורסקי, בוגר בית הספר לקולנוע ולטלוויזיה, סם שפיגל ירושלים. "דרייבר", סרט הגמר שכתב וביים, נבחר לסרט המצטיין של מחזור 2011 ובימים אלה הוא עומל על סרטו העלילתי הראשון. סדרת הדרמה "שטיסל", שליצירתה וכתיבתה הוא שותף, תשודר ב-yes  במאי 2013.

אורח החיים החרדי ובכללו המתרחש בישיבות, נסתר פעמים רבות מעיני הציבור החילוני. כתוצאה מכך אל מציאות עלומה זו נלוות לרוב תפיסות שבלוניות והכללות. עקב כך, האפשרות להציץ אל בין כתלי הישיבה הופכת למפתה ביותר אך גם מכוונת מטרה. הציפייה הטבעית היא כי הסרט יפתור את תעלומת שגרת היום של הלובשים בשחור ואף יוכיח לצופה את נכונות תפיסותיו המוקדמות לגבי הלומדים.

"זמן פוניבז'".

"זמן פוניבז'". צילום: פיליפ בלאיש

בידיו של אינדורסקי כל החומרים הנכונים כדי לספק את סקרנות הצופה- כפי שהציבור החרדי נתפס כנחיל זהה וחסר אישיות, גם סיפור הסרט הוא למעשה סיפורם של מאות בני נוער, שמבט חיצוני מאחד אותם למקשה אחת. עם זאת, דווקא האחדות הנתפסת הזו, זו נקודת האחיזה שהסרט יבקש לשבור. בין למעלה מ- 1,000 תלמידים, שנראים אותו הדבר ולכולם שאיפה להיות גדולי הדור החרדי הבא, אינדורסקי אינו מתעקב על המבחין אותם מציבור אחר אלא בצורך האנושי הקיים בהם לבלוט כאינדיבידואלים.

אינדורסקי עושה מהלך מאוד חכם שמאפשר לו לכבד את ציפיות הצופה אך גם לנתב אותם מחדש. מחד מקפיד הסרט לשמור על הצגת ציבור הלומדים כציבור. גישה זו באה לידי ביטוי בעיקר באמצעות צילומים המקפידים על מבט עילי וכללי ובאמצעות ההוספה הנשנית של כתוביות זיהוי לגיבורי הסרט בכל פעם שהם מופיעים על המסך. בחירה זו, שתחילה נתפסת כטעות עריכה, יוצרת הד לתפיסה הרווחת של הציבור החרדי כגוש זהה שלא ניתן להבחין בתווי פניו הייחודיים.

מאידך, הסרט נמנע מעיסוק במקומה של הדת או העדה החרדית בישראל. הגבלת העלילה לכותלי הישיבה בלבד מאפשרת לתסריט לזנוח השוואה של הלומדים בה אל מול מציאות חיצונית ואיתור נקודות המפתח שיעזרו לחשוף את עולמו הפנימי של הפרט הופכים למרכז. גם באחד המונולוגים המתאר את תפיסתה של ישיבת פוניבז' כמתנשאת מבין הישיבות, העיסוק מתרחק מנקודת מבט פוליטית או כללית ודבק בזו האישית, העוסקת בעולה ויוקרתה של תפיסה זו עבור הלומד.

ההסכמה החלקית להיכנע לתכתיב התפיסתי של הציבור החרדי כגוש זהה, מאפשרת לאוסף הרגעים האישיים עליהם כן מתעכב התסריט, אלה הנראים במבט ראשון פשוטים ואינפורמטיביים, להצטבר לכדי משמעות חכמה ומפתיעה. אינדורסקי כורך את הצורך להצטיין יחד עם הצורך בחום ואלה הופכים לנקודת ההתמודדות המשמעותית של התלמידים ולמוקד העניין של הסרט. במקום בו מושגי קדושה וכבוד הם השפה הדבורה, בחירת הבמאי להתמקד בבדידות התלמידים ורצונם להיות דומים ומובחנים גם יחד, מסייעת להבליט איים של אנושיות בתוך ההמון.

הכבוד והרפרוף המרוחק המלווים את הצילום של פיליפ בלאיש, הופכים עד תום הסרט לשגרירים לא של חרדיות ותפיסתה הציבורית אלא של הבדידות והמאבק שהם מנת חלקם של התלמידים. המבט הזהיר של הסרט, שלעיתים נתפסת כלא מספק, בסופו של דבר מאפשר ל"זמן פוניבז'" לאסוף יחד שברי רגעים לכדי מסמך אנושי עדין ומרגש. חשוב לציין כי במקום בו מושא הצילום נתפס בצורה כל כך אחידה וחידתית, ההצלחה להחדיר אנושיות מבעד לשחור הופכת להישג משמעותי.

דירוג: ★★★½☆

זמן פוניבז' (ישראל, 2012)
בימוי: יהונתן אינדורסקי | תסריט: יהונתן אינדורסקי | הפקה: עינת פינסקי-גולדשמידט, טליה קלינהנדלר, אסנת הנדלסמן קרן | מוסיקה מקורית: אופיר ליבוביץ' | צילום: פיליפ בלאיש
הפצה: החל מה-21.03.2013 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: