"תיאוריית האפס". כריסטוף וולץ (משמאל) עם לוקאס הדג'ס.
"תיאורית האפס" – סרטו האחרון של טרי גיליאם נראה יותר כמו של במאי שרוצה להיות טרי גיליאם ולא גיליאם עצמו. כל המאפיינים הגיליאמים שם: עיצוב מרהיב (העתיד של "ברזיל" פוגש את לונדון של "ד"ר פרנסאוס"), סוריאליזם ומצבי תודעה משונים, דמויות שחצו את קו השפיות. קוון לת' (כריסטוף וולץ) הוא מתכנת גאון ולא יציב נפשית, שמחכה באובססיביות לשיחת טלפון שתשנה את חייו. הבוס שלו (דיויד ת'יוליס) מסדר לו פרוייקט מהבית שמטרתו להוכיח שלקיום אין משמעות. התהליך הזה מערער אותו עוד יותר, אבל גם חושף בפניו רבדים שונים אודות עצמו והחיים.
הדמיון החזותי של גיליאם ייחודי ובלתי נשכח, וגם טכניקות הסיפוריות שלו מבוססות הרבה על התודעה של הגיבור ופחות על המציאות – בכל הקשור באלה גיליאם הוא עדיין בעל קול ייחודי ומרתק. הבעיה ש"תיאורית האפס" הוא פשטני למדי. בסרטיו של גיליאם לרוב אין מסר ישיר, הסרטים מאתגרים את הצופה ודורשים ממנו לעבוד כדי להבין אותו (גם אם לא תמיד הדבר ברור). "תיאורית האפס" מגיש לנו את מוסר ההשכל שלו על מגש וכל מה שנותר מהסרט זו עטיפה יפה ונוצצת. גיליאם שיודע גם לעשות סרטים חכמים ומתוחכמים אפילו לילדים ("הברון מינכהאוזן") נופל הפעם לקלישאות חלולות. זהו אולי סרטו החלש ביותר, שכן "האחים גרים" אולי סרטו הסתמי ביותר עד כה לפחות היה נטול יומרה.
"המכשפות מהיער" – קומדיית אימה של אלכס דה לה איגלסיה ("יום הבהמה", "בלדה טרייסטה") הספרדי. שודדי בנק (הכוללים את בנו בן העשר של אחד השודדים – באחת מסצנות השוד המצחיקות ביותר הזכורות לי) בורחים מן המשטרה אל אזור הגבול עם צרפת. רגע לפני הגבול הם מתעמתים עם חבורת מכשפות הרוצות להקריב את הילד שכן הוא הילד המופיע בנבואה עתיקה כזה שיביא את ניצחון הנשים על הגברים. מאבק המינים הוא גם הנושא העיקרי בו עוסק הסרט, בעיקר ביחסי שנאה הדדיים. לא ברור לי אם זו הגזמה הומוריסטית או תפיסת עולם או הפוך על הפוך על הפוך- כך או כך זה מרגיש מאולץ ומוגזם. למרות זאת, לאורך רוב הסרט נשמר איזון בין הקומי לאימה, ובמקומות הללו ההגזמה עובדת מצוין. המעבר של הסרט מהקומי לאימה והשילוב בניהם יוצר מתח כמעט לכל אורכו, חוץ לקראת הסוף שם המומנטום אובד ויש הרגשה שפשוט הדביקו שלל קלישאות של סרטים פוסט אפוקליפטיים.
"לכידות" – מותחן מדע בדיוני, המתחרש כמעט כולו בחלל אחד, לפחות במובן המקובל של המילה. כשהפסקת חשמל קוטעת ארוחת ערב בין חברים, הם יוצאים לבקש עזרה מבחוץ. הם מגלים שכל הבתים ברחוב חשוכים חוץ מבית אחד – אך מגלים שזהו בית הזהה לבית שלהם. לאט לאט הם מגלים שבבית ההוא יש שכפולים שלהם (או שמא הם שכפולים שלהם?). הם מנסים להבין מה קרה ואיך יוצאים מהמצב אליו נקלעו. הכפילויות הללו מסבכות את המצב ומעלות דברים שלא כולם רצו לחשוף. סרט קטן ומדויק, שלמרות המורכבות שעומדת מאחוריו, מצליח להיות ברור לכל אורכו. חוסר האונים של הדמויות, משתקף עלינו, ופועל עלינו ברמה האינטלקטואלית והרגשית וכולל כמה רגעי אימה יסודיים ביותר, האימה שאנחנו לא יודעים מה אמיתי ומי האדם שעומד מולנו. הבמאי והתסריטאי ג'יימס וורד בירקיט שכתב וביים ידוע בעיקר על כך שהוא כתב את הסיפור ל"רנגו" – ולא משנה איך נסובב את זה, אין שום קשר בין השניים – עושה כאן עבודה נפלאה בתסריט ללא חורים (או לא כאלה שניתן להבין) ואווירה שנבנית לאיטה ולא נחה לשנייה.